כשהיינו ילדים, היינו הולכים המון לים. ים התיכון, ים כינרת, ואפילו ים סוף. באלבומים ישנן אינספור תמונות משפחתיות של ילדים רטובים, מחויכים, מרוצים, עם ארטיקים נוטפים, ו… ערומים. כן, ילדים ערומים. לפעמים היינו עם בגד ים, אבל ברוב התמונות תראו אותנו בעיקר רצים חופשיים על החוף, ללא בגדים, ונהנים מכל רגע. תכלס, למה לא? אז עוד לא היה אינטרנט, הדפיסו תמונות, שמו באלבומים, ולא היתה בעיה עם עירום של ילדים. לא העלו דיונים בפורומים של אימהות, האם כן לצלם בעירום או לא, ולא דנו בזה ברשתות חברתיות, שלא היו קיימות אז. פשוט הורידו לתינוק את החיתול, ונתנו לו להנות בחוף הים. כמה שנהננו! אתם זוכרים את הכיף של הים? יש כאלה שיגידו “יופי, גם זפת היתה בזמנו בים והיום אין, אז הזמנים השתנו”. אז נכון, החופים נקיים מזפת, למרות שיש עדיין את הגלגל הזה שמנקה אותה מהגוף בחלק מהחופים בארץ, אבל דברים כמו לתת לתינוק או לילד להסתובב עירום בים? למה זה צריך להשתנות?

ילדים ערומים בים – לגיטימי או פסול?

לדעתי, זה ממש לא צריך להשתנות. אין שום סיבה לכך. היום, כאמא לשני ילדים, אני נותנת להם להסתובב חופשי בים ערומים. עד שהם ביקשו בגד ים, וזה לא בא מבושה, זה בא יותר מבחינת אופנה. כי אם לילדה הזו  בגן יש בגד ים כזה, ואם הוא ראה מכנסי בגד ים של דמות אהובה, אז הם רוצים גם. את המקלחת בים, הם עדיין עושים ערומים. ולמה? כי הם ילדים. וכי הערום שלהם הוא לא בעייתי, והם לא צריכים להתבייש בו. אני תומכת בהם ואיתם בעניין.

מתי אני כן אכסה אותם? כשיגדלו, אז אתחיל להסביר להם על צניעות ועל כך שלא עושים פיפי בכל מקום ברגע שצריכים, ולא מסתובבים ערומים בים בתור בוגרים. אבל יש לזה זמן. אני מודה, יש אימהות שבשוק ממני, על כך שאני לא מחנכת את ילדיי לצניעות כבר מהרגע הראשון, הן תוהות למה אני לא שמה לילדה לפחות תחתונים בים? אני לא מתעלמת מההערות. יש משהו במה שהן אומרות, בעיקר בעידן של היום, בו הכל חשוף ופתוח. בעידן שבו יש יותר הטרדות של ילדים, ועירום הוא משהו מביך שיש להתבייש בו.

אני לא רוצה לחנך אותם ככה. הגבול הוא מאוד דק. בגן, וגם בבית, הם לומדים על כך שהגוף שלהם הוא שלהם בלבד, ולא נוגעים בהם. רק לרופא ולהורים מותר לגעת, וגם אז רק לצורך רפואי או לצרכי ההגיינה האישית שלהם. מצד אחד הם שומרים על הגוף שלהם ולא נותנים לגעת, ואפילו תוך כדי משחק אני שומעת אותם אומרים זה לזו “לא נוגעים בגוף של חבר”, ומצד שני אני מרשה להם לרוץ ולהתרוצץ ערומים בים.

הגבול מבחינתי עובר בכך שאני מאוד ברורה איתם. כאשר הם תינוקות, אין לי בכלל התלבטות. אני איתם והם יכולים להיות בלי החיתולים המעיקים האלה שעוטפים אותם רוב הזמן. אין כמו שמש, אוויר, ים ומים, בשביל הבריאות. כשהם גדלים אני נותנת להם להתרוצץ חצי ערומים, ולהנות מהמים ומהחול, להיחשף למרקמים של הטבע, לגעת עם הידיים, ללכת בלי סנדלים. כל עוד זה נעים להם, אני מאפשרת. הם תמיד איתי, ואני תמיד בהשגחה עליהם.

עכשיו, כאשר הם מתקרבים לגיל 6, הם כבר רוצים בגד ים ואוהבים להסתובב איתו. הם נכנסים למים בלעדיי, וגם מדברים עם אחרים ומתחברים. הם עדיין תחת ההשגחה שלי, עד כדי כך שנראה כי בים אני מגדלת לפחות עוד זוג עיניים, אבל הם יודעים שזה מה שמקובל כעת, ועליהם ללבוש בגד ים. אני מקלחת אותם בחוץ במקלחות, כדי שיהיה להם יותר נעים לחזור הביתה נקיים. זאת אני עושה כשהם ערומים, ומעטים הפרצופים הנבוכים מסביבי, באותה העת, כי אין סיבה אמיתית. הם ילדים. אין דבר מביך בעירום של ילדים, ואין דבר פסול בו. כשהם יבקשו להפסיק, אפסיק.

כמו כן, תמונות עירום של ילדיי איני מעלה לרשתות חברתיות או שולחת לאנשים, כי אני לא רואה בכך סיבה הגיונית. נוסף על כך, אני מכבדת את הילדים ואת הפרטיות שלהם. גם ללא קשר לעירום, כשהם מבקשים ממני לא לצלם אותם, אני מכבדת את הבקשה שלהם. בגלל שככה הם גדלים, וככה הם רגילים, עירום בים הוא לא בעייתי בכלל.