אני לא זוכרת מאיזה גיל דיברו איתנו בבית הספר על השואה אך אני זוכרת את יום השואה ואת הטקס בבית הספר. אני זוכרת שבבית התחלתי לשאול שאלות ולהעמיק בנושא רק כשעשיתי את עבודת השורשים שלי. כל סבא וסבתא סיפרו את הסיפור שלהם, ואני כתבתי אותו. כן, אז, כתבנו ועשינו את השוליים עם סרגל, ולא הדפסנו והקלדנו את עבודת השורשים שלנו, אבל זה כבר סיפור אחר.
אני דור שלישי לשואה, כך שתמיד סבתא שלי היתה כועסת כאשר לא סיימנו מהצלחת, או ממלמלת משהו על זה שלא היה להם אוכל, ומספרת על ילדים רעבים שביקשנו עוד. אבל זה לא היה נושא עיקרי בבית, ואני לא זוכרת את זה כמשהו יותר או פחות עצוב או בולט בילדות שלי. אני כן זוכרת שהצפירה הביכה אותי בילדותי, לא ידעתי אם לחייך או להיות רצינית או מה לעשות במשך דקה אחת שלמה, לא ידעתי על מה לחשוב במשך 60 השניות הללו. בתיכון נסעתי לפולין, ואז נפתחו עיניי. רק מאז אני מבינה, אם אפשר בכלל להבין את הנושא הזה, שנקרא שואה.
והנה יש לי ילדים משלי, רק סבתא אחת, שהנינים שלה הם דור רביעי לשואה. דור רביעי למשהו שהם בכלל לא יודעים מהו, וכשהם ילמדו עליו בשיעור היסטוריה, בשבילם זו בהחלט תהיה היסטוריה. מבחינתם זה קרה איפשהו במאה הקודמת, אפילו לא במאה בה הם נולדו. הם לא ירגישו את זה כמו שאני הרגשתי את זה, ובטח שלא כמו שההורים שלי הרגישו את זה.
השאלה היא אם הם צריכים להרגיש, ומתי. ברור שאספר, ברור שאראה ואלמד אותם הכל אודות השואה. זה חלק חשוב מחיינו, אחד החשובים בהיסטוריה של העם היהודי והקמת מדינת ישראל, אשר בה הם נולדו ובה הם גדלים. אך, הם עוד ילדים. האם עכשיו הם חייבים לדעת מה זו שואה?
לספר לילדים על השואה
את המלחמה האחרונה לא הצלחתי להסתיר. כמוני, הם גדלו לתוך מציאות של אזעקות והפצצות. ואם אני נולדתי בזמן מלחמה, אז הם חוו את הראשונה שלהם בגיל 4, מבצע צוק איתן. זו המציאות שלנו ואותה הסברתי הכי טוב שיכלתי. עוד אסביר ביום הזיכרון ביחד עם ההסבר על יום העצמאות, ואפרט ואסביר למה הם נחגגים ביחד. אבל יום השואה? איך אסביר? איך אסביר משהו שגם לי קשה להבין?! האם אני חייבת להסביר להם כבר עכשיו, או שאפשר לפטור אותם בהסבר שמדובר ביום עצוב עם צפירה, שבה עומדים על מנת לכבד את היום?
בשנה שעברה יצאה הנחייה בגני העירייה לדבר עם הילדים ולהסביר להם. אבל, עם כל הכבוד ובאמת שיש כבוד, הצוות בגן לא קיבל שום הכוונה או הנחייה מקצועית מתאימה. הגננות הן אלה שדיברו והסבירו לילדים בגן, כל אחת בשפתה ובדרכה, על יום השואה ועל האירוע הזה. מה שיצא מזה, זה שילד בן 5 מספר לי לפני השינה על אנשים רעים במגפיים עם כלבים, שחיפשו יהודים, מצאו אותם והרגו אותם. ועכשיו, הוא מפחד ללכת לישון. שלושה ימים רצוף ישבתי לידו, עם אור דלוק, בגלל אותם מגפיים ואותם כלבים. הוא שאל אותי אם הוא צריך להתחבא, כי הוא יהודי, ואם יהרגו אותו אם ימצאו אותו אותם אנשים עם כלבים ומגפיים.
הרגעתי אותו, והסברתי לו שלא. הוא לעולם לא יצטרך להתחבא בגלל שהוא יהודי, ואני תמיד אגן עליו. לא יהיו יותר אנשים רעים עם מגפיים וכלבים, שיבואו לחפש אותו בשביל להרוג אותו, רק בגלל שהוא יהודי. הבטחה גדולה, אני יודעת, אבל הוא היה בן חמש, והיה חייב לחזור לישון. אחרי שבוע זה עבר כלא היה, אבל אני נשארתי עם הטעם הנוראי בפה של למה חייבים לדבר איתם בגיל כזה צעיר, על נושא שכזה? אי אפשר לחכות עוד קצת?
נכון, יום הזיכרון לחללי צה”ל הוא שבוע בלבד אחרי, ומקבל מימד אחר, אבל אותו אנחנו חיים ביום יום, קרובי משפחה שנהרגו בעת הגנה על המולדת, וחיילים עליהם מדווחים מידי יום בחדשות שהם רואים. זה כבר חלק מהחיים שלהם ושלי, ואני לא מסתירה מהם את המוות. המוות הוא חלק מהחיים.
השנה, אני אבדוק מראש על מה בדיוק הגננת הולכת לדבר עם הילדים לקראת יום השואה, ואתכונן. איך אתכונן? האמת, אני לא בדיוק יודעת. אולי אתן לילד חיבוק יותר חזק או אשתמש במילים חמות יותר, כי אין יותר מדי מה להגיד חוץ מלהבטיח לו, שהאנשים הרעים עם המגפיים והכלבים לא יבואו שוב, ואנחנו כאן בטוחים בארץ שלנו בזכות סבתא… ויחד נתגעגע לסבתא המון.