אני באה לאסוף את הבת שלי מהגן, ובמקרה, בגן של הבן שלי, שהוא גן צמוד, היה יום הולדת וחילקו עוגה. בדרך כלל הגננות פורסות את העוגה כך שיש בדיוק לילדי הגן, לפעמים זה מספיק לאחים שבאים בסוף היום, ולפעמים לא. היום, זה לא הספיק. כמובן שזה לא היה מקובל עליה, והיא התחילה לצעוק ולבכות וכל התחנונים שלי, שאח שלה יחלוק איתה את העוגה, לא עזרו. והוא צודק. זה הגן שלו, חגיגת יום הולדת של חבר שלו, והעוגה שלו. אם הוא רוצה, הוא יחלוק עם אחותו, ואם לא, אז לא.

הילדה צורחת, ואני ממשיכה ללכת, כי הרי אם אין קהל – אין הופעה. כשהיא רצה אחריי, אני עוצרת ואומרת לה בהחלטיות: “את לא בוכה ואת לא צועקת!”. ואז אני עוצרת רגע לחשוב על הסיטואציה. זה די מיותר לומר לה את זה, כי הנה אנחנו פה, והיא כן בוכה וכן צועקת. אז למה בדיוק אני מתכוונת במה שאני אומרת?!

“את לא בוכה ואת לא צועקת!”

הסיפור של העוגה הוא רק דוגמה מייצגת להתנהגות אופיינית. זו יכולה להיות כל סיטואציה אחרת. היא התנהגה אותו הדבר גם כאשר נגמרו לה המים בבקבוק, גם כשאח שלה קימט לה את הציור, ובדרך כלל המצב חוזר על עצמו שהיא רוצה להישאר בגן השעשועים אחרי הגן בעוד אני מתעקשת שהיא ואחיה יעלו הביתה. היא לא באמת צריכה סיבה בשביל לפרוץ בבכי ולעשות סצנה, שלא היתה מביישת אף שחקנית הוליוודית המועמדת לאוסקר.

זה תמיד אותו ריטואל חוזר: הילדה מתחילה לבכות ולצעוק, אני מתעלמת וממשיכה ללכת, כי זה באמת לא מרגש אותי ואין סיבה לעשות מזה יותר ממה שזה. הרי היא במילא מתישהו תירגע, לפחות עד הדבר הבא שיגרום לה להתעצבן ולבכות. ואז היא צועקת חזק יותר, ובוכה חזק יותר. ומה אני אומרת תמיד? “את לא בוכה ואת לא צועקת!”.

הפעם עצרתי לרגע וחשבתי על זה. המשפט שאני אומרת לה לא עוזר מן הסתם, כי הסצנה הזו חוזרת על עצמה, כפי שכבר הבנת, באופן יומיומי. גם העובדה שאני מציינת בפניה את מה שהיא לא עושה כעובדה, בזמן שהיא בדיוק עושה את זה, זה די מטופש ובטח שלא עוזר.

החלטתי לשנות את השיטה. להתעלם לגמרי אני לא יכולה… ולא, לא בגלל הפרצופים של האימהות מסביב (כאילו זה לא קרה או יקרה להן עוד 5 דקות בדיוק!), ולא בגלל שאני באמת מתרגשת… אבל באמת שפשוט נמאס לי מהסצנה הזו כל צהריים.

להתמודד עם צעקות ובכי של ילדים

אז החלטתי על נקיטת אמצעים להתמודד עם הסיטואציה:

1. אני מכינה אותה לפני. בדרך לגן, בבוקר, אני מדברת איתם על כך שאבוא לאסוף אותם בצהריים, ואיזה כיף יהיה לראות אותם אחרי יום שלם בגן. אני אומרת שאשמח לקבל חיבוק, לשמוע מה עבר עליהם במהלך היום בגן, ומפרטת מה לנעשה יחד אחרי הגן, בצירוף פירוט של התכניות להיום. אני אומרת לקטנה שלי כמה יהיה לי נחמד אם ניפגש בחיוכים, נשיקות וחיבוקים, ולא בבכי. אני מתארת לה סיטואציה נעימה לשתינו. כמו הפרידה בבוקר, כך הפגישה בצהריים צריכה להיות. נעימה וכייפית, לשתינו.
2. אני שואלת אותה. מן הסתם היא עצבנית על משהו אחר, ולא על מה שקרה באותו הרגע. אז אני מחבקת אותה חזק ושואלת אותה מה קרה ולמה היא בוכה. אני לא קובעת יותר עבורה כעובדה “את לא בוכה”. לפעמים היא עונה לי, שהיא רצתה עוגת שוקולד וזו באמת הסיבה (בסופו של יום היא בת ארבע וחצי והיא באמת רוצה את העוגה הזו), ולפעמים היא פשוט התגעגעה אליי או אל אבא שלה, וזו הדרך שלה להוציא את זה.
3. אני בודקת מה ירגיע אותה. מכיוון שאני יודעת שהעוגה הינה כבר טריגר ידוע, אז וידאתי עם הגננת של הבן שלי שהיא תמיד משאירה לה חתיכה בצד, כדי לעזור לי. בנוסף, אנחנו לא יוצאות מהגן בלי לוודא קודם לכן שבקבוק המים מלא. עם שאר הדברים שיכולים לעזור לי להרגיע אותה, אני מתמודדת באותו הרגע.

מה שהכי חשוב זה שאני נותנת לה מקום להתבטא, לבחור בעצמה אם להמשיך לבכות ולצעוק, או מאידך, להירגע. יש פעמים שהיא אכן בחרה לעשות זאת עד האוטו, אבל אני לא קובעת עבורה מה היא כן ומה היא לא, אלא נותנת לה מקום להתבטא.