לאחרונה התעוררה סערה תקשורתית בעקבות ההצעה לביטול חוק חזקת הגיל הרך. מבלי להיכנס לכל הפרטים והסייגים של החוק, הוא קובע בעיקרו שבמידה וההורים לא הגיעו להסכמה, החזקה על הילדים תינתן אוטומטית לאם עד גיל שש באופן מיידי, מהסיבה היחידה שהיא האם, ללא התחשבות כלל בטובת הילד, ולאב ינתנו הסדרי ראייה על פי קריטריונים מסוימים. אני שואלת – היכן השוויון כאן?
כבר שנים שנשים מרימות את דגל הפמיניזם ושועטות קדימה ודורשות שיווין, להיות זהות לגברים בכל דבר – אם זה בעבודה ותעסוקה, בשכר, בתפקידים בצבא, בזכויות, ובכל תחומי החיים. אך כשזה מגיע לילדים, פה הן מותחות את הקו האדום. פה כל הנשים, גם הפמיניסטיות המובהקות ביותר, פתאום חוזרות להיות נשים קטנות, שכל תפקידן הוא להיות האמא, שזה מילה נרדפת בעיניהן להורה העיקרי ולקבלת משמורת מלאה על הילדים במקרה של גירושים כולל מזונות מהאב. אני מוצאת את עצמי שואלת שוב “איפה השוויון פה? איפה הפמיניזם?”
נכון, כאשר הייתי נשואה, אני הייתי באותו הזמן ההורה העיקרי בבית. זה התבטא בכך שאני נשארתי בבית בחופשת לידה, ואני בעיקר לקחתי ימי חופש כשהילדים חלו ולא הלכו למסגרות. אבל לא החלטתי החלטות לבד, ובטח שלא גידלתי את הילדים לבד. אני מאמינה שחוץ מללדת ולהניק, אבא יכול לעשות הכל. יש הטוענות שאבות לא רוצים להיות פעילים ולטפל בילדים, והם יעשו הכל כדי להתחמק מכך ולכן אמא היא ההורה העיקרי, ואין ספק שיש אבות כאלה. אבל גם אין ספק שיש אימהות שפשוט לא סומכות על אחרים, כולל האבא של הילדים שלהן, ולא משחררות את הילדים וכך כובלות את עצמן אל ילדיהן, וגורמות לכך שהן עובדות פחות, מרוויחות פחות, ונשארות בבית.
חוק חזקת הגיל הרך
כל בית בוחר את הדינמיקה שלו ומחליט את ההחלטות שלו, ולכן זה בהחלט לא הוגן שכאשר בית מסויים מתפרק, אוטומטית יעברו הילדים לאם רק בגלל הבחירות הללו. לצערנו, במציאות של היום מקומות עבודה מכירים בהורות ובאים לקראת האב, רק לאחר גירושים. אולי אף רוב הגברים מבינים את החשיבות ומוכנים לעשות הכל בשביל להיות הורים פעילים וזמינים לילדים שלהם?! אז למה צריך להעניש אותם על כך שלא ילדו, לא היו בחופשת לידה, ועבדו יותר על מנת לפרנס את המשפחה?! הרי לא את עצמם בלבד הם פרנסו בזמן הזה, אלא את המשפחה כולה. וכן, אני קוראת לזה עונש. כי לקחת ילדים מהורה, כל הורה זה עונש.
ביטול חוק חזקת הגיל הרך
נכון, אין אצלינו הפרדה בין דת למדינה, וגירושים מתבצעים אצלנו ברבנות, אשר שם הבעל יכול לסרב גט מכל סיבה שתעלה על רוחו. זה לא אומר שעל מנת לתקן את המצב יש לחוקק חוקים שמפלים את הגבר לטובת האישה, ולהחליט שהילד עובר אוטומטית לחזקת אימו ולמשמורת שלה במקרה של גירושים. איפה טובת הילד? איפה השיויון?
אני טוענת שכל מקרה לגופו. נכון, יש גברים רבים שמתחמקים מלהיות אבות, ולא רוצים לשלם מזונות. אך לצערי, יש גם נשים שמשתמשות בילדים כנקמה בבעל לשעבר, ומרחיקות את הילדים ממנו ולא מהסיבה שהוא לא אבא טוב, אלא מהסיבה שהן האמהות של הילדים ותו לא. במצב כזה, הן לא רק תומכות בחוסר שיוויון, הן גם ממש לא פמיניסטיות. הן גם לא נותנות לעצמן חופש, גם לא משחררות ומאפשרות לעצמן לגדול ולהתפתח, הן גם ממשיכות להתקיים על חשבון גבר שהן לא רוצות לחיות איתו יותר. פמיניסטי?! שוויוני?! בהחלט לא נראה כך!
לכל אחת סיבותיה להתגרש. אבל קחו רגע את הכעסים ושימו אותם בצד. קחו רגע את הסיבות והתעלמו מהן. אמהות, חשבו על אותו אדם שאהבתן ועשיתם איתו ילדים, כן איתו. לא לבד. אז אמנם סחבתן אותו בבטן תשעה חודשים וילדתן אותו, ונשארתן איתו בבית בחופשת הלידה, אבל הוא לא שלכן בלבד, ולא שלכן אוטומטית. עזבו רגע את מערכת היחסים שלכן עם הגרוש, האם הוא אבא טוב? האם הוא רוצה להיות נוכח בחיי הילד? אם כן, אל תיקחו את זה ממנו. כך תייצרו מצב של חוסר שוויון ואי צדק שלעולם לא ייפתר ולא יגיע אל סופו. כך לא תוכלו להתקדם, לא תוכלו לשחרר, והכי חשוב – לא תיתנו לילד את מה שמגיע לו. כי לילד מגיע שני הורים, שאוהבים אותו ורוצים ויכולים להיות שם בשבילו תמיד. גם אמא וגם אבא.
חישבו רגע איך אתן הייתן מרגישות אם היו לוקחים מכן את הילד ומאפשרים לכן כמה שעות שבועיות וכל סופשבוע שני לראות אותו? כך מרגיש האבא, האב של הילדים. אז אל תשתמשו בחוק רק כי אתן יכולות. זכרו שלילד תמיד יש שני הורים. אני חוזרת ומדגישה, כל מקרה לגופו. יש אבות כאלה ויש אימהות כאלה, אבל חוק שמפלה לטובת הורה אחד באופן מובהק ומגדרי לחלוטין, ללא התחשבות מינימלית ביותר בטובת הילד, הוא לא שוויוני בעליל ויש לבטלו. ויפה שעה אחת קודם.