הם אמנם סופר חמודים, לפעמים בא לנו לחבק אותם חזק חזק, ואנחנו מפוצצים את הווטסאפ המשפחתי עם מיליון תמונות שלהם. אבל באותה נשימה הם יכולים להוציא כל הורה מהכלים, להיות סופר מעצבנים, ולגרום לנו לרצות לחבק אותם חזק חזק חזק… בעיקר רק כדי שיפסיקו לרגע לעצבן.
חשוב לזכור שגם כשהם מעצבנים, אל לנו לאבד את הצפון ולצעוק חזק (מדי). לפעמים הם לא מודעים בכלל עד כמה מה שהם עושים מעצבן אותנו, או להפך, לעיתים, עושים בכוונה על מנת לעצבן ולראות אותנו יוצאים מהכלים. כך או כך, לא על כל דבר צריך להעיר להם.
דברים מעצבנים שהילדים שלנו עושים
להוציא את ההורים מהכלים
ריכזתי 10 דברים מעצבנים, אבל ממש מעצבנים, שהקטנים והסופר חמודים שלנו עושים, בצירוף דרכים מקוריות להתמודד איתם:
- מחטטים באף. בסביבות גיל שלוש עד שלוש וחצי ככה, הם מגלים את האף שלהם, וגרוע מכך, את הנזלת. מאותו רגע האצבע שלהם עושה מסלול קבוע של אף, פה, וחוזר חלילה. בינינו? אין ילד שלא אכל נזלת בחייו. גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו זה לא זכור לרעה, אבל אנחנו נוטים ישר להגיד להם ‘איכס’, או להוציא להם את היד מהאף. אני מודה שאני לפעמים לא מתאפקת. אבל במקום להעיר לילדה ‘הפסיקי לחטט באף’, או להפחיד אותה כמו שהפחידו אותי שלא ישאר לה אף, אני פשוט אומרת שחבל שהיא לא תוכל לאכול קינוח בגלל שהיא תהיה מלאה בנזלת… או חבל שהיא לא תוכל לעזור לי לאפות עוגיות, כי הידיים שלה עסוקות בחיטוט. זה עוזר… רק עד החיטוט הבא.
- הילדים רבים ביניהם בזמן הכי לא נח. היא אמרה שהיא רוצה לשבת מאחורי הנהג. הוא אמר שהוא רוצה לשבת מאחורי הנהג. עכשיו, אנחנו עומדים בחניה, צריכים לנסוע, והם עומדים מחוץ לאוטו ומתווכחים ביניהם. רבים בצעקות על מי ישב איפה. בדרך כלל, עד שאין אלימות, אני לא מתערבת בין ויכוחים ביניהם, ולא משנה כמה בא לי להתערב. שילמדו להסתדר. אבל בסיטואציה כזו, שאני תכף נכנסת לאוטו ונוסעת בלעדיהם, אני פשוט מציעה להם פתרונות: שאחד ישב מאחורי הנהג והשני יבחר את הדיסק שנשמע, ובדרך חזרה יתחלפו בניהם בתפקידים. (אני מחכה ליום בו אחד מהם ינהג ואני אשב מאחורי הנהג. כמה שאני שאני אחזיר להם על זה…)
- חוזרים אחרי כל מה שאת אומרת או אחד אחרי השני. בגיל מסוים זה משחק די נחמד. האמת שגם בתור מבוגרת אני אוהבת לעשות את זה לאחים שלי. זה פשוט משעשע. אבל כמה שזה משעשע, זה גם יכול להוציא אותך מדעתך במיוחד בנסיעה או כשאת עסוקה. מה שאני עושה זה מתחילה להגיד משפטים טיפשיים כמו ‘אני קופיף’, ‘אני גמד’, והוא חייב לחזור אחריי. או שאני מצטרפת למשחק וחוזרת אחריו אחרי כל מילה, עד שאני מתישה אותו.
- משתטחים על הרצפה באמצע הקניון. הילדים יודעים שזו דרך מעולה למשוך תשומת לב. של כל העוברים והשבים בקניון, כולל צוות הביטחון. הלוואי וגם אני הייתי יכולה להשתטח על הרצפה, בכל פעם שמשהו לא הלך בדיוק כמו שרציתי, או כאשר לא קיבלתי את מה שביקשתי בדיוק. למדתי להתעלם. זה הדבר הכי נכון שאפשר לעשות במקרה הזה. שיצרחו, יבכו ויצעקו. אני מתעלמת כאילו אלו לא הילדים שלי. דקה גג, והם קולטים שאין עם מי לדבר, והסיטואציה מביכה אותם. הם קמים ובאים להתחפר מאחוריי.
- הולכים לשאול את אבא אם אפשר, אחרי שאני אמרתי לא, או להפך. כולם נופלים בזה בפעם הראשונה. הילד המתוק מתוק שמבקש קוביית שוקולד, כי הוא לא קיבל היום. הוא רוצה קינוח, והוא באמת אכל יפה את ארוחת הצהריים אז למה לא?! ואז, הפרצוף הכועס של אבא שלו, לאחר שהוא מגלה שבעצם הילד אכל כבר שתי קוביות שוקולד, או לא באמת התנהג יפה כמו שהוא העיד בפניו. פעם אחת! נופלים בזה רק פעם אחת! אחר כך כבר לומדים לשאול כל דבר את ההורה השני. והם עדיין מנסים!
- אוכלים עם הידיים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש אוכל שכיף וטעים לאכול עם הידיים. אבל אורז וספגטי, למשל לא. ילד שיכול לאכול עם סכין ומזלג, צריך לאכול עם סכין ומזלג. אז כשהם מתחילים לדחוף את הפסטה לפה עם הידיים, אני לא כועסת ולא מתעצבנת, אני פשוט לוקחת את הצלחת. זה יכול לקרות כמה וכמה פעמים במהלך ארוחה, בכל פעם שהם מתבלבלים ואוכלים עם הידיים.
- מנגבים את האף או את הפה עם השרוול. אחד הדברים שאני שונאת, ממש אבל, זה לעשות כביסה לחולצות שכל השרוולים שלהם מלאים בשוקולד, קטשופ וסימני נזלת. לא מצאתי שום דרך מקורית עד היום לגרום להם להפסיק עם זה. אולי עוד אדביק להם טישו לקצה השרוולים של כל החולצות.
- קוראים לכם בשם הפרטי. זה מגיע בסביבות גיל 4, כשהם בודקים גבולות. הם עונים חזרה, מתחצפים קצת בקטנה, לא מקשיבים ובודקים מתי תתעצבנו ממש. כחלק מהשלב ההתפתחותי הזה, הם מתחילים לפנות אליכם בשמכם הפרטי. אני לא מעירה. אני רק מזכירה לקטנה, שהיא יכולה לקרוא לי איך שהיא רוצה, אבל אני לא חברה שלה, אני אמא שלה.
- שרים את אותו בית באותו שיר שוב, ושוב, ושוב.. פה הם לא תמיד מתכוונים להטריף אותך. הם פשוט נתקעו על שיר, וזה קורה לכולנו. רק כאשר בחנוכה הם עוד שרים את ‘בתשרי נתן הדקל…’ כפול 10 פעמים, עם חזרה רק על המשפט הזה ספציפית, אי אפשר שלא להיטרף. אני מציעה להם שאולי נשמע ביחד את השיר, ואלמד אותם את כל הבתים, או מציעה להם לבדוק יחד אילו שירים מתאימים לעונה או לחג הנוכחי או הקרוב.
- מבטאים מילה לא נכון, ומתעקשים שככה אומרים אותה. שלב התפתחותי שמתחיל להסתדר בגיל 5. למרות שהוא משעשע וחמוד, הוא גם יכול להיות קצת מעצבן. בדרך כלל, הם לא שמים לב שזה מה שהם עושים, אבל אם תתקנו אותם, הם יכולים להיעלב ממש או להגיד בכוונה את המילה בצורה הלא נכונה שלה. אל תתקנו אותם. תחזרו על המשפט ובטאו את המילה בצורה נכונה במשפט שלכם.
זכרו תמיד – נכון שהם מעצבנים לפעמים, אבל הם בעיקר חמודים. חלק מהדברים המעצבנים האלה יישמרו דווקא כזיכרונות טובים ומצחיקים במיוחד אצלכם ואולי גם אצלם.