“את לא מקשיבה לי!!!”, זה מה שבא לי לצרוח. זה לא יעזור כמובן כי היא תצרח חזרה וכי צרחות וצעקות זו ממש לא דרך תקשורת שאני דוגלת בה. “היא” זו הבת שלי, בת 4 וחצי שחושבת שהיא בת 14 וחצי ומתנהגת בהתאם לכך. בצורה הכי גרועה שאתם יכולים לתאר. שלא תבינו לא נכון, אני מטורפת על הילדה הזו, אבל היא פשוט לא מקשיבה לי!

מילא זה שהיא לא מקשיבה לי, הכל פתאום הפך להיות בצעקות ובצרחות, בבכי ובעצבים. כל שיחה הופכת לוויכוח, כל יציאה מהבית, כל התארגנות, זה ריב עם דמעות ובכל פעם שאני מנסה לדבר איתה, טוב, בטח כבר הבנתם את זה – היא פשוט לא מקשיבה לי.

ואני חושבת לעצמי, מה קרה למלאך המתוק שלי שתמיד הקשיבה לי, שתמיד עשתה מה שאמרתי לה? למה היא מתנהגת ככה בלי שום סיבה הנראית לעין? והכי חשוב, איך אני מחזירה את השקט הביתה ומשפרת את התקשורת בינינו? נכון, היא אמנם רק בת 4 וחצי אבל התקשורת קיימת והיא צריכה להיות טובה, כי עכשיו אנחנו בונות את הבסיס להמשך החיים. וחינוך הרי מתחיל מהבית.

אז אחרי שניסיתי הכל, ממש הכל, הבנתי שכלום לא עוזר:

לצעוק – לא עזר, היא צעקה חזרה.

להתווכח – עצבן אותי ואותה וסתם האריך לנו כל פעולה אפשרית ובסוף ויתרתי.

להתעלם – כמה אפשר?!

לדבר – עזר רק לרגע…

לגרום לילדים להקשיב להורים

הילדים לא מקשיבים לי!

אחרי שלא הלך לי לבד, עשיתי את מה שאני תמיד עושה, התייעצתי. בדקתי מה עוד אני יכולה לעשות שעוד לא עשיתי (שיפתיעו אותי, מוכנה לעשות הכל. כל עוד זה חוקי) וקיבלתי שלוש עצות חשובות ביותר, שאותן החלטתי ליישם. כבר היום התחלתי בקטנה, ואני באמת מאמינה שעצות אלו תעשנה את ההבדל:

1. לנשום ולהירגע. נכון, זה לא קל. לפעמים זה אפילו הכי קשה בעולם. אבל היי, היא מגיבה אליי. היא שמה לב מהן הנקודות הרגישות שלי והיא לוחצת עליהן, כאילו היא מנגנת על פסנתר. ברגע שאני לא מתרגשת ממנה או מהדברים שבדרך כלל מוציאים אותי מדעתי, כמו זה שהיא לא מוכנה לאסוף את השיער, או שהיא מחטטת באף, או לובשת קצר בשיא הקור… אז אין לה שום טריגר ואין לה סיבה להמשיך לעשות את אותם דברים מעצבנים. “תדברי על הדברים האלה כמו שאת מדברת על מזג האוויר, בנונשלנטיות”, הייתה העצה המדויקת, והיא עבדה. היום בצהריים אמרתי לה בשיא הטבעיות תוך כדי משחק “אספי את השיער ותוציאי עוד קלף”, הפלא ופלא – זה מה שהיא עשתה. בלי ויכוחים!
2. לקחת אותה לפעילות משותפת רק אני והיא. זימנתי בעצם את הילדה בת ה-4 וחצי שלי לשיחת אם ובת. כן, כבר עכשיו. דאגתי לקיים את השיחה בזמן שלא קרוב לאף התפרצות ובזמן רגוע וכייפי של שתינו. במסגרת העצה שקיבלתי הומלץ לי לדובב אותה, לשאול אותה מה מפריע לה, מה מעציב אותה, למה היא מתנהגת בצורה כזו. אולי יש לה סיבות שלא ידעתי עליהן. הומלץ לי גם להקשיב לה, על מנת שהיא תבין שאכפת לי ושאני שואלת בשביל לדעת. לאחר מכן, אני אוכל לתת לה פתרונות. אצלי למשל, היא מתגעגעת לאבא שלה כשהיא אצלי ומתגעגעת אליי כשהיא אצלו. אז אני מזכירה לה שהיא יכולה תמיד להתקשר או לבוא לבקר אותי כשהיא אצל אבא שלה, שזה טבעי ובסדר להתגעגע ותמיד יש איתה מישהו שיחבק אותה וידאג לה. אחר כך הסברתי לה למה אני לא יכולה להבין אותה כשהיא בוכה או צועקת, הסברתי מדוע זה מפריע לי, איזו התנהגות לא בוגרת זו וגם מה יקרה כשהיא תתנהג ככה. ממש שיחה של תיאום ציפיות. מסתבר שהם מבינים בגיל הזה הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים.
3. להבהיר לה מהן התוצאות של כל מעשה. “אם תתנהגי ככה בגן השעשועים, אז פשוט נלך הביתה”. אין צורך להיכנס איתה לפינות ולוויכוחים שרק גורמים לה לטפס יותר גבוה על העץ. אם לדוגמה היה בוקר שהיא התעקשה שלא קר לה ורצתה ללבוש חולצה עם שרוול קצר – עדיף לא להתווכח. נכון, חורף. נכון, קר. אבל זה לא עזר לי, היא עדיין צרחה ובכתה ורצתה קצר. פעם-פעמיים בלי להתווכח והיא תבין שאין פה על מה לעשות טררם ופשוט תפסיק לבד. ואם יהיה לה קר, היא תלבש ארוך, כי היא לא תקפא רק בשביל “להוכיח” לי שלא קר לה. בכל זאת היא בת ארבע וחצי…

הכי חשוב זה המשפט הקבוע אצלנו, שאמא שלי אמרה לי בתור ילדה ואני אימצתי, “אנחנו אוהבים גם כשאנחנו כועסים”. יש לנו את היכולת המופלאה הזו לכעוס ולהכיל, להתעצבן ולאהוב, ואנחנו צריכים לשמור ולשמר אותה בעיקר עם הילדים שלנו.

נכתב בשיתוף אורית וייג, מנחת הורים, “הורות בנחת”.