לפני כמה ערבים השכבתי את הילדים לישון, הקטנה ראתה את מסיכות האב”כ שמאוחסנות מעל הארון ושאלה “מה זה?”. בגלל שאני דוגלת בלתת תשובה ישירה ולהסביר לילדים בגובה העיניים את הכל, במילים שלהם, מצאתי את עצמי מסבירה ומספרת לילדים שלי על מלחמת המפרץ. מי היה סדאם חוסיין, על החדר האטום בו שהיינו, וגם על מסיכות האב”כ. הראתי להם תמונות של המסיכות, הרגעתי אותם שהממ”ד שלנו בנוי למלחמה שכזו אם חלילה תהיה, ושאמא יודעת איך לשים לעצמה ולהם את המסיכות.

המציאות בה אנו חיים – להסביר או להסתיר מהילדים?

למחרת הם דיברו על זה עם חברים בגן. כמובן שהריקושטים לא איחרו לבוא, ואחת האימהות קצת כעסה עליי שאני מספרת לילדים כאלה דברים. אך, כאמור, אני דוגלת בלתת להם את התשובות הנכונות והברורות ממני, אחרת הם יקבלו אותם ממקום אחר, ולי לא תהיה שליטה על האינפורמציה. חוץ מזה, האם אפשר להסתיר מהם את המציאות בה אנחנו חיים? האם אפשר לשמור אותם בבועה ולעטוף אותם בצמר גפן, כשאני יודעת בוודאות שהמלחמה של קיץ שעבר היא לא האחרונה שהם יחוו?!האם אפשר למדר אותם מהמידע הזה, כשהם רק בני חמש ושש וכבר ישנו מספיק לילות בממ”ד?! הרי, לצבא הם יתגייסו בגיל 18, ובנינו, אף שיר שיכתבו על זה לא ישנה את המציאות הזו… לכן, התשובה שלי היא לא, לא ניתן להסתיר מהם את המציאות. נרצה או לא נרצה, זו המציאות שלנו במדינת ישראל, ככה אנחנו חיים. אני מספרת להם על כך, כי להסתיר מהם לא יגרום להם לגדול אחרת.

המציאות בה ילדנו חיים

שלא תבינו לא נכון אני לא מדברת איתם על פיגועים ומלחמות ומפחידה אותם מערבים (מבחינתי, אני מסבירה להם להתרחק מאנשים זרים לא משנה לי המוצא שלהם). אך, אני מודעת למה שקורה מסביב ולא מסתירה את זה מהם אם הם שואלים. הם שומעים חדשות ברדיו, כאשר אנו נוסעים ברכב, ורואים את המבזק כשאמא שלי מתעדכנת במה שקורה בטלוויזיה. הם גם שומעים שמדברים סביבם, והם קולטים הכל. ילדים הם הרבה יותר חכמים ומודעים ממה שנדמה לנו, ואסור לנו לזלזל בזה.

גידול הילדים תוך כדי מלחמה

הם שואלים אותי על הצבא, על חיילים שמתו, על טילים שיורים עלינו. הם רוצים לדעת למה זה קורה, והאם זה ייפסק. אני עונה, אני מספרת להם על סבא שטס והגן על המדינה, על הלילות הרבים בהם ישנתי בטנק. על האנשים שרוצים ברעתנו ומנסה לפשט כמה שיותר את הקונפליקט בו אנחנו חיים במדינה המסובכת והמתוסבכת הזו, כי אין להם, וגם לא לי, ארץ אחרת.

שנה שעבר חווינו מלחמה. הוויכוח אם זו היתה מלחמה או מבצע, לא רלוונטי לשני ילדים שבילו את כל הקיץ בתוך הבית, רק כי לא יכלו לצאת לחצר, ובכל אזעקה היו צריכים תוך 40 שניות להגיע למקום מבטחים. הלב שלי נכמר עליהם כל כך הרבה פעמים באותו קיץ, על כך שהייתי צריכה להעיר אותם באמצע הלילה ולעבור ל”חדר בטוח”, על כך שהם כבר מתורגלים ב’תנוחת צב’ להתקפל עם ראש פנימה על הרצפה, ראש אל ראש, ואמא מגינה מעל. כשהם משחקים ב’משפחה’, הם בונים בית עם ממ”ד, ואף פעם אין אבא כי “הוא מת במלחמה”. אז איך אסתיר מהם את המציאות?

הבוקר, יום שישי, התעוררתי ופתחתי חדשות ועלתה התמונה של זוג ההורים שנרצחו אתמול בפיגוע. הבן שלי, שישב לידי ואכל ארוחת בוקר, שאל בתמימות למה התמונות שלהם מופיעות בגדול, ומה קרה להם. לרגע עצרתי. התמימות שלו, האושר של הבוקר. יושב לידי ואוכל ארוחת בוקר. איך אהרוס לו את היום הנפלא הזה שרק התחיל ואספר לו מה קרה לאותם ילדים שאצלם הבוקר התחיל הכי רחוק מנפלא שיכול להיות. אבל לא יכולתי להסתיר – סיפרתי לו. אומנם במילים פשוטות, בלי הרבה פרטים, בעדינות ורגישות, ובגובה העיניים.

כך או כך, הוא ישמע על המקרה הזה או על מקרה אחר, אבל אני צריכה שהוא ישמע את זה ממני. שיקבל את כל המידע הנכון, בצורה הכי רגישה שאפשר. אין מה לעשות. זו המציאות של חיינו. זו המדינה בה אנחנו חיים. לצערי, אין מנוס מלשתף את הילדים שלנו, בתקווה שיגדלו למציאות קצת אחרת, קצת שונה, יותר רגועה ושלווה.