הבכור שלי בן חמש והקטנה שלי בת ארבע. אין לנו טלוויזיה בבית, ואני לא מרשה להם לשחק בסמארטפון שלי, אלא רק לראות בו תמונות וגם זה בהגבלה. לפני כמה ימים אבא שלי החליט לקנות לכל אחד מהילדים טאבלט, כדי שיוכלו לשחק, לראות סדרות וסרטים ולהעסיק את עצמם. ואני מתנדנדת לגבי ההחלטה, מצד אחד התקדמנו ואנחנו חיים בעולם דיגיטלי וטכנולוגי וכדאי וצריך להתקדם עם הקדמה. מצד שני יש את השלכות הסמארטפון על התפתחות הילד.
טלוויזיה לילדים – כן או לא?
בואו ונחזור רגע לעניין הטלוויזיה. אף פעם לא היה לי מכשיר טלוויזיה בבית, עוד לפני שנולדו הילדים. אני זוכרת שהיו אומרים לי שכשהם יגדלו קצת, אני ארצה להעסיק אותם או אבקש כמה דקות של שקט לעצמי, ואז טלוויזיה היא הכרחית. וזה לא קרה. אז אמרו לי שכשהם יגדלו עוד קצת, הם ידרשו ואני אכנע. וגם זה לא קרה. אבל השאלה היא למה אני נגד טלוויזיה. והתשובה היא פשוטה. טלוויזיה לדעתי היא בזבוז של זמן ובזבוז של כסף. נכון שהיום קיימת אפשרות של שלושה ערוצים בלבד ובעלויות נמוכות, אך גם אלו עלויות שאני מעדיפה לחסוך. ובנושא בזבוז הזמן, ברגע שהמכשיר דולק מביטים בו. גם אם אין מה לראות. ואז פתאום כך סתם עברו שעתיים. שעתיים מבוזבזות.
מעדיפה שישחקו במקום שישבו מול המסך צילום: אורלי רוזנבלט
יש השפעות נוספות לבהייה במסך הטלוויזיה. נכון שיש תוכניות לימודיות וחשובות, אבל עצם נוכחות הטלוויזיה והנגישות שלה, גורמת לשעות של בהייה במסך. הילד יושב מהופנט, ולפעמים אפילו לא שם לב שמתחלפת התכנית. ואת כאמא נהנית מהשקט, אז לא נורא שיראה עוד תוכנית… ועוד תוכנית.. כאשר את פונה אליו, הוא אפילו לא מגיב כי הוא מהופנט למסך. לכן, אני בחרתי את האופציה של להגביל ולבחור מה הילדים שלי רואים וכמה הם רואים.
במחשב הנייד שלי, שמחובר לפעמים למקרן, אני מקרינה להם על הקיר תכנית או שתיים שאני בוחרת ואני לרוב אף יושבת איתם לצפות בה. אנחנו הופכים את הצפייה לערב משפחתי, פופים, כריות, פופקורן והקרנה של סרט. הרבה יותר מסתם לראות עוד תכנית בטלוויזיה.
התכניות המשודרות בטלוויזיה הן סיבה נוספת להתנגדות שלי. לכוכבי הילדים שהיו כשאני הייתי קטנה היה מסר חינוכי, הם היו צנועים ושרו את שירי ארץ ישראל, שירים עם מסר ולקח. כוכבי הילדים היום עסוקים מדי בעצמם, בעלי מראה וקול מצחיק עד מוזר בשביל להבדיל את עצמם מאחרים, וגם כשהמסר הוא חיובי, הוא לא מקורי. רוב כוכבי הילדים פשוט ממחזרים שירים של פעם ואף משחילים את שמם לתוך השירים. בנוסף, יש תכניות בשפה לא יפה, המכילים אלימות שאני פשוט לא רוצה שהילדים שלי ייחשפו אליהן.
סמארטפונים וטאבלטים מאיזה גיל?
את המכשיר הסלולארי הראשון שלי קיבלתי בסיום התיכון קצת לפני הגיוס. זה היה נדיר אז שלאנשים היה קו נייד ולא נייח. ב12 השנים האחרונות התקדמנו כברת דרך מטורפת בתחום המכשירים הניידים, והיום נדיר שלמישהו לא יהיה מכשיר נייד שיש בו הכל.החל מטלפון דרך אינטרנט, נגן מוזיקה, מצלמה ואף מכשיר ניווט. כך שזה לא מפתיע שהילדים שלי לא מבינים בכלל למה יש צורך בטלפון קווי אם לכולם יש סלולארי.
בגלל שהמכשיר הזה כל כך טריוויאלי עבור הילדים, והם רואים שהוא משמש אותי ואחרים לכל דבר, גם הם רוצים סמארטפון. הם רוצים לצלם בו, להסתכל על התמונות, להתקשר לסבא וסבתא ולשחק במשחקים. ואני עושה סדר – המכשיר הוא שלי. לשימושי. אם עכשיו בא לנו להשתטות ולהצטלם, אני מרשה. אבל לא לבד ולא בלי השגחה. אם הם רוצים להסתכל בתמונות (מפחיד איך תנועת ההזזה עם האצבע כזו נורמאלית עבורם) אני מרשה לכמה דקות בלבד ורק בתמונות. אני לא מרשה משחקים ושום דבר אחר. אין כל סיבה שילדים קטנים ישחקו בסלולארי, מעבר לכך שזה לא מיועד למשחק הם גם יכולים בטעות למחוק או לשלוח או ללחוץ על משהו וזה נזק שלא תמיד אפשר לתקן.
טאבלט – לקנות או לדחות את המועד?
אבא שלי הגיע לפני כמה ימים והחליט שהוא רוכש טאבלט לכל אחד מהילדים. הוא חושב שזה מכשיר נהדר עבורם, הם יוכלו ללמוד בו, לצפות בו, להעסיק את עצמם. אני לרגע אחד התנגדתי ואז החלטתי שעליי לוותר. נכון שלי זה לא היה נכון, שאני חושבת שהמסכים צריכים להוות חלק מינימאלי מיומו של הילד, אבל כל עוד אני אשלוט בתוכן ובכמות זה הגיוני לגמרי לרכוש עבורם טאבלטים. כך אני אוכל לעבוד במחשב הנייד שלי, והם יוכלו להתעסק כל אחד במכשיר שלו (בהשגחה ולזמן מוגבל כמובן).
זה ש”נכנעתי” לקדמה לא אומר שמעכשיו אתן להם את הסלולארי שלי באופן חופשי, ושמחר אני רוכשת מכשיר טלוויזיה הביתה. זה רק אומר שהבנתי שהתקדמנו, ואי אפשר להתעלם מהקדמה הטכנולוגית של השנים האחרונות. האחריות היא עליי כאמא, לצמצם את זמן מסכי המגע, ולעשות איתם דברים מעבר לכך, מועילים יותר וחינוכיים יותר.
כאשר אני מנסה להבין מה ההתנגדות הכי גדולה שלי, אני חושבת שזה בעיקר הקושי לקבל את העובדה שכשאני הייתי ילדה, התקשרנו לסבתא בטלפון חוגה, והיום הילדים שלי מתקשרים לסבתא שלהם באמצעות אפליקציה. אני הייתי מצלמת במצלמה 24 תמונות, משתמשת בעט לסובב את הפילים שייגמרו כבר, שמה בפיתוח בחנות ומחכה לקחת את התמונות למחרת. הילדים שלי מצלמים עשרות תמונות בסלולארי ומוחקים בלי להניד עפעף.
הכל היום יותר זמין, יותר גירויים, סף סיבולת נמוך, וכמעט שאין סבלנות. החוסר בסבלנות הוא ככל הנראה הקושי הכי גדול שלי לקבל את ההתקדמות הטכנולוגית. אני משתדלת לזרום איתה בקצב שלי ולא להישאר, ולהשאיר את הילדים שלי, יותר מדי מאחור.