שנת הלימודים נפתחה כסדרה והילדים אצו רצו חזרה למסגרת, לגנים ובתי הספר. התפיסה שלי לגבי מסגרות, קצת שונה משאר האמהות. אחת הסיבות שלי להיות עצמאית היתה להיות אמא שתמיד בבית. לא שגדלתי ללא נוכחות של אמא בעצמי, אמא שלי היתה אשת חינוך והיתה איתנו לרוב בבית, אבל אני רציתי להיות אמא שתמיד בבית. כזו שיכולה להימרח עם הילדים בבית עד מאוחר, לקחת אותם מוקדם מהגן כשמתחשק לי ולהישאר איתם כשהם חולים.

השיקול העיקרי שלי היה נוחות מירבית, גם לי וגם לילדים, וכמובן גם העניין הכלכלי. לדעתי האישית, תינוק עד גיל שנה לא צריך הרבה יותר מחום ואהבה וקרבה של אמא (וגם של אבא). כל עוד אני לא מחויבת למסגרת של עבודה, המחייבת אותי לחזור למשרד בתום חופשת הלידה הרשמית, אני נשארת עם הילדים בבית עד כמה שניתן.

את שני ילדיי השארתי איתי בבית כמעט עד גיל שנה. חזרתי לעבודה בקצב שלי והתאמתי את הלו”ז שלי לשלהם ואת הלו”ז שלהם לשלי. כשהם נכנסו למסגרות, היה לי קצת עצוב אבל גם משחרר. עדיין באתי לקחת אותם מוקדם מדי פעם, הבאתי אותם לגן לעיתים מאוחר יותר, ובכל פעם שהיו חולים (ומי כמונו יודעות כמה הם חולים בשנה הראשונה שלהם במסגרת…), נשארתי איתם בבית אפילו לעוד יום, עד שהרגישו מצוין. בדיוק כמו שרציתי.

כניסה לגן עירוני

הבכור שלי נכנס לגן עירוני וגילית שיש חוקים די נוקשים. כאלה שלא כל כך התאימו לצורה בה אני מגדלת את ילדיי וזורמת איתם. לדוגמה, בגן עירוני אי אפשר לאסוף את הילדים סתם ככה מוקדם כי מתחשק לי. צריך לחתום על טופס מיוחד הכולל פירוט של הבקשה. בנוסף על כך, קיבלתי לא מעט הערות מהגננות על כך שאני מביאה אותם מאוחר.

כל הדברים שהיו לי ולילדים הכי נוחים בעולם, נכנסו פתאום למגבלות וגבולות שממש לא רצינו. לא בדיוק הבנתי למה אותם גבולות בכלל קיימים. הרי יש לילדים כל כך הרבה שנים לעמוד בזמנים, להגיע למקומות מסויימים עד שעה מסוימת, ולהתאים את עצמם ללוחות זמנים. למה זה חייב להיות בגיל 4?! לא שאני נגד מסגרות, אני פשוט חושבת שאפשר להיות גמישים.

התנהלות בתוך מסגרות

המסגרת לא שינתה אצלי את ההתנהלות, ולגננות לקח זמן להתרגל אליי, אבל הן התרגלו. העירו לי לא מעט אומנם על כך שהילד מגיע מאוחר, אך כל עוד לא היתה לי סיבה לקום ממש מוקדם בבוקר, או שקבעתי מראש איזו פגישה דחופה, קמנו מתי שקמנו. אכלנו ארוחת בוקר ביחד ורק אז הבאתי לגן.

חזרה למסגרת אחרי החופש הגדול

כמובן שאם היתה הצגה או יום הולדת דאגתי להביא את הילדים בזמן, אך לא באופן קבוע ויומיומי. כמו כן, לפחות פעם בשבוע באתי לקחת מוקדם, פשוט כי התגעגעתי. בטופס הבקשה להוצאת הילדים מוקדם הייתי כותבת “אמא התגעגעה” או “יום כיף עם אמא”. גם היו לא מעט ימים שפשוט לא שלחתי לגן, כי רצינו לבלות ביחד. בשבילי זו סיבה מעולה לא לשלוח אותם לגן.

אצל הילדה שלי במעון החוקים היו קצת פחות נוקשים, שם הייתי באה ונשארת איתה. מבלה איתה במסגרת שלה, משחקת איתה ועם החברים שלה. עד כדי כך שכאשר הייתי נכנסת לגן, הילדים היו רצים אליי וחלק מההורים היו בטוחים שאני חלק מהצוות. זה היה לי נעים, הרבה יותר נעים מלשים בגן את הילדה, ולמהר לעבודה בעודי תולשת ילדה בוכייה מהידיים. לפעמים אפילו הייתי מבקשת מהצוות שיתקשרו אליי ברגע שהקטנה מתעוררת, כדי שאהיה שם לנשק את הלחיים החמות שלה ברגע שהיא קמה.

חוקי המסגרת של גן עירייה

השנה, הילדה שלי עולה לגן עירייה, שוב אתמודד עם החוקים והכללים שאני כל כך לא אוהבת. ושוב, לא כי אני נגד מסגרת אני פשוט חושבת שאפשר ורצוי להיות גמישים. לגננת החדשה שלה הודעתי מראש, שאצלי אין להגיע ב7:30 על השעון. אנחנו נבוא כשנתעורר ואחרי שאכלנו ארוחת בוקר מזינה. בנוסף, אמרתי לה שכל דבר שהיא צריכה, אני בדיוק האמא לבקש ממנה. אני ללא לו”ז מוגדר, ומבחינתי לבלות עם הילדים ולעזור בגן זה בראש סדר העדיפות שלי, ואם אין לי משהו דחוף, אני שם.

“חוסר ההתאמה למסגרת” (כך הם רואים את זה, אני בהחלט לא רואה את זה ככה), זלגה לעוד תחומים, עליהם מדי פעם העירו לי וקראו לי לשיחה אבל נתתי להם לעבור מעליי, כמו העובדה שהילדים שלי באים לגן לפעמים בפיג’מה.

אני עובדת מהבית. בבקרים אני לבושה בפיג’מה ולרוב יחפה. הילדים רוצים גם, ואני מרשה. לא כל יום, ולא לכל מקום. אבל קרה לא פעם ולא פעמיים, שבאו לגן עם פיג’מה והבאתי לגננת בגדים להחלפה. כנ”ל לגבי תחפושות, בגדי ים ומצופים וכל מה שהדמיון שלהם נתן להם. אותו הדבר לגבי גרביים, אין אצלנו זוגות. לוקחים איזו גרב שרוצים, ואם הן לא תואמות לא קרה דבר.

אם לילד זה לא מפריע, אז בטח שלא לי. כשילדים אחרים העירו לבן שלי, הוא באמת לא הבין מה הבעיה. מבחינתו, יש לו שתי גרביים שונות, וזה הרבה יותר שווה משתי גרביים אותו הדבר. וזה לא נגמר בגרביים, זה המשיך בכך שהם אהבו להתקשקש ולהתקשט בבוקר, כובעים ותכשיטים, ואני הרשתי, גם לה וגם לו. ככה הם בחרו וככה הם באו לגן – הראו לכולם ושמו במגירה, ולקחו את ה”אקססוריז” חזרה בסיום היום כשבאתי לאסוף אותם.

אני זוכרת בבירור גננת שהעירה לי הערה עוקצנית, שאם אמשיך כך, הבן שלי עוד ירקוד על הבמות בתל אביב. אני עניתי לה שאני זו שאנופף לו לשלום מהקהל. נכון, מסגרת זה חשוב. בתיכון אני בטוחה שאקפיד איתם על שעות, אבל גם אסביר להם שזו אחריות שלהם, בצבא ובעבודה הם ילמדו בעצמם ויבינו לבד. אבל כל עוד הם ילדים, אני בעד פחות נוקשות במסגרת. אכן צריך את המסגרת, והיא חשובה. מי שצריך לשים את הילדים בגן ב7:30, שם. אבל אני לא, וכל עוד זה תלוי, בי ככה זה יישאר.

פתיחת שנת הלימודים

השבוע, בתום החופש הגדול, הילדים נכנסו חזרה למסגרת. הילדים שלי יודעים שבהתחלה אני מקפידה, כדי שיתרגלו, אבל אחר כך זה ממש לא נדיר שאמא תבוא באמצע היום ותפתיע אותם ככה סתם ביום כיף. זה לא נדיר לא ללכת לגן, כי הולכים לטיול או לבלות. החוויות שאנחנו אוספים והכיף שאנחנו מייצרים, שווה בהרבה יותר לעיתים מהחוויות שאנו מלקטים בתוך מסגרות. גם ככה את רוב היום הם מבלים בגן, ומתחנכים על ידי דמות שהיא לא אני, אז איפה שאפשר אני שם.

כל עוד אני יכולה, אמשיך להיות עצמאית בכדי להיות כמה שיותר אמא נוכחת. כל עוד אני יכולה, אני אסביר להם ואחנך אותם שמסגרת וחוקים זה חשוב מאוד, אבל לא לקחת כל דבר ושום דבר כמובן מאליו, אלא להגמיש את המצב ואיפה שאי אפשר להתגמש, לנסות שוב.