כל הפרסומים על חרם כיתתי ושיימינג אצל ילדים קטנים בתקופה האחרונה, שהפכו נוראים ומקובלים בחברה שלנו עוד יותר בגלל המדיה החברתית הרווחת, החזירו אותי לזיכרון די עצוב מהילדות שלי. חרם שעשו עליי. כאשר הייתי בבית ספר יסודי הייתי מלכת הכיתה. כל הבנות היו חברות שלי, כל הבנים הציעו לי חברות. הייתי יפה ומקובלת, ואהבתי ללכת לבית הספר. אפילו לא שמתי לב לילדים וילדות שלא היו חברים שלי, או שהיו שקטים יותר בכיתה, הם לא עניינו אותי. מי שבא למסיבות והסתובב איתנו אחר הצהריים היה חשוב, ומי שלא, לא. הרשינו לעצמנו לצחוק עליהם, לא להזמין אותם לאף מקום ולא להתחבר איתם בכלל.
חרם כיתתי ושיימינג ברשת
בשנה האחרונה ביסודי עבר עליי שינוי כלשהו. אני אפילו לא זוכרת למה, אבל החלטתי שלא בא לי יותר להיות מקובלת או להוביל ילדים אחרים. בא לי להתרכז בלימודים ולא להיות חברה של אף אחד ואף אחת. עד היום אני לא זוכרת למה החלטתי להתנהג ככה, אבל אני זוכרת בבירור שזה עבד מעולה. כולם התרחקו ממני מאוד מהר, הפסיקו להקשיב לי או לשחק איתי, להזמין אותי או לדבר איתי בהפסקות. זה הפתיע אותי כמה מהר נעלמו כל החברות הטובות שלי, ואיך אני כבר לא בעניינים. אבל זה הרי מה שרציתי, לא?! ואז בטיול כיתתי שני בנים החליטו להציק לי קצת מעבר, והמציאו עליי סיפורים ושירים רעים. מאותו רגע חיי הפכו לסיוט שלא נגמר.
התמודדות עם חרם כיתתי
בכל יום בכיתה לעגו לי, צחקו עליי, הציקו לי. לא הייתי ילדה אחרת ממה שהיתי קודם לכן. לא השתנה אצלי כלום, אבל הם ראו בי נטע זר. הם היו רעים, ממש רעים אליי. הם הטרידו והציקו, ועשו עליי חרם כיתתי בצורה כזו שבמסיבת הסיום הכריחו אותי לרקוד עם ילדה אחרת, שגם לא כל כך רצתה כי אף אחד מהבנים לא רצה לרקוד איתי. מיותר לציין שלא הזמינו אותי לשום מקום אחר הצהריים. אני התפללתי שהלוואי שהיו שוכחים מקיומי, אבל במקום זה, דאגו כל יום לאמלל אותי. אני נחרדת מלחשוב מה היה קורה לי אז, אם הייתה כל הטכנולוגיה של היום בעידן הפייסבוק והווטסאפ.
הבת שלי עוד לא בבית הספר, היא רק בגן חובה. אבל בכל יום היא חוזרת ומספרת לי על ילדות שרצו לשחק איתה וכאלה שלא רצו, כאלה שמתנהגות בצורה כזו או אחרת. בכל גן ובכל כיתה יש אותן, את הילדות החזקות האלה ששולטות בכל מה שקורה ובכל הילדים. ואם הן רעות, חבל לכולם על הזמן. גם בגן של הבת שלי יש אחת כזו שאומרת להן מה לעשות ומחליטה על כל שאר הילדות, ומי שלא מקשיבה לה לא יכולה לשחק עם הילדות, או להצטרף למשחק שבחרו, ובנוסף, גם אחר הצהריים מחוץ לגן הן דואגות להזכיר לה שהיא לא ב”חבורה” שלהן. הסתבר לי שהבת שלי לא פראיירית. “התפטרתי מהקבוצה שלה”, היא אומרת לי, “זה לא מתאים לי שהיא מחליטה עליי. רק אני מחליטה עליי”. היא צודקת. האמת היא שאני מקווה שהחוזק והכח שלה ימשיכו איתה הלאה.
אני מסבירה לה שילדות לא תמיד יודעות כמה הן פוגעות ושזה לא נעים לאחרים, אבל אני לא יכולה לחנך ילדות אחרות, אלא רק אותה. אני, בחודש האחרון של בית הספר היסודי, סירבתי ללכת לבית הספר. לא עזר לאמא שלי כלום, פשוט לא הסכמתי. אני מסבירה וחוזרת ומסבירה לבת שלי שתשחק רק עם ילדות שעושות לה טוב, ואם יש מישהי שלא מוצאת חן בעיניה שלא תשחק איתה, אבל שלעולם לא תיגרר להציק לה או לצחוק עליה, כי היא יודעת כמה זה לא נעים כשלא רוצים לשחק איתך, גם ללא סיבה נראית לעין. למזלי, יש לי ילדה פיקחית, נבונה וחברותית, אשר מצאה את הילדות שטוב לה איתן והיא דואגת להתרחק מהשתלטניות שדואגות לאמלל את האחרות. אך היא רק בת חמש. והתפקיד שלי הוא להזכיר לה כל יום לא להציק לאחרות, לא להתעלל, לא לפגוע, ולא להחרים. את לא רוצה – אל תתחברי, אבל אל תפגעי בילדות אחרות. קחי בחשבון שמחר זו יכולה להיות את.