חברים שלי צוחקים עליי שאני לא זורמת עם הקדמה, שאני מתקדמת לאט מדי לעומת שאר העולם. צוחקים עליי שרק לא מזמן הוצאתי כרטיס אשראי, שאני תמיד עם המכשיר הסלולרי הישן ביותר שיש בשוק ושאין לי תוכנת ניווט בסמארט-פון. מעבר לזה, חבריי הקרובים לא לגמרי מבינים את הסלידה שלי מכל מיני כלי רכב ממונעים לילדים ובעיקר מאופניים חשמליים. “מה הבעיה?”, הם שואלים, “זה צעצוע שהתפתח” – במקום לדווש, הם יכולים לנסוע כמו באופנוע. במקום להפעיל את הבינבה עם הרגליים, לוחצים על הגז ונוסעים בסוג של טרקטורון, ממש כמו הגדולים.
אז זהו, שזאת הבעיה! הילדים לא גדולים והם לא צריכים להיות כמו הגדולים. הם ילדים. ילדים קטנים שצריכים צעצועים של ילדים קטנים. יהיו להם עוד מספיק שנים לנהוג בכלי רכב ממונעים למיניהם, אז למה עכשיו? ולמה זה טוב?!
החסרונות של כלי רכב ממונעים לילדים
כלי רכב לילדים – סכנה לסביבה
אחד הדברים שהילדים שלי הכי אוהבים זה לרדת לשחק בפארק השעשועים אחר הצהריים. הם פוגשים שם את כל החברים שלהם, רצים ומשתוללים ופורקים אנרגיות. ואני כמובן יושבת בצד חצי רגועה חצי מחכה שמישהו יבוא אליי בוכה כי נפל או נתקע במשהו, מה שתמיד קורה. עכשיו תוסיפו לזה ילד בן 5 שמגיע רכוב על טרקטורון ממונע, וילדה בת 3 שבקושי נוסעת בתוך מכונית ברבי מוגדלת. ההורים שלה כמובן רחוקים, כי המכונית נוסעת יחסית מהר, או שהם יושבים בצד והילדה נוסעת לה להנאתה בפארק הגדול. בתוך אותו פארק מלא ילדים שמתרוצצים ונהנים ולא אמורים לחשוש ממכונית ממונעת שיכולה לפגוע בהם במהירות בכל רגע נתון, ולא משנה מה גודל המכונית – מקומה לא במקום ציבורי שמתרוצצים בו ילדים להנאתם.
אבל אותם ילדים, כל כך מתלהבים מהטרקטורון או מהרכב החדש שלהם והם כמובן מרכיבים את החברים שלהם, נוסעים מהר, עולים על הדשא והורסים לכולם את הכיף. וההורים שלהם? הם יושבים בצד, מדברים עם חברים או צועקים להם לעצור או לנסוע לאט, אבל זה לא באמת עוזר. גם לילד שלי נפקחות העיניים בהתלהבות ובהתרגשות בכל פעם שחבר שלו מגיע לפארק רכוב על הטרקטורון המנצנץ שלו, אך אני בשום פנים ואופן לא מרשה לו לעלות על הטרקטורון. אין חגורות, אין קסדה, המושב לא בטוח ואפשר לנסוע ב”כלי הרכב” הזה יחסית מהר. אבן אחת שתהיה בדרך שלו, והלך על הילד. האם זה באמת שווה את זה? לא.
בינבה של פעם…
ובשביל מה ילדה צריכה אוטו ממונע? למה ילדה בת שלוש (או יותר או פחות) לא יכולה להפעיל את רגליה ולנסוע על בינבה רגילה או אופנוע, בו היא צריכה להפעיל שרירים, להזיז את עצמה? מה ההישג בכך שילדה יושבת מנוונת בתוך כלי רכב שמניע אותה ומזיז אותה והיא לא צריכה לעשות דבר מלבד ללחוץ על כפתור? מה זה מלמד אותה בגיל כזה ולמה היא לא מתרוצצת בחצר עם כל החברים שלה?!
עכשיו הגענו לשנאה הגדולה ביותר שלי – האופניים החשמליים. אותם ילדים שיורדים לפארק ברכב ממונע, הם אלה שיגיעו לבית הספר בעוד כמה שנים באופניים חשמליים. אותם אופניים שמנוונים את השרירים, שלא מצריכים מהילדים להשתמש ברגליים שלהם בכלל, מגיעים למהירויות גבוהות מדי ולמרות זאת רוכבים עליהם על המדרכות, ואם לא די כך אז גם לרוב בלי קסדה.
אז מה למדנו מזה? שלא כל קדמה היא קדמה טובה. לפעמים צריך לשים לב מה אנחנו נותנים לילדים שלנו וכמה הקדמה הזו באמת מועילה להם ולנו אם בכלל…