לאבד ילד זה לא הגיוני, זה הורס את כל המעגל וזה מפר את האיזון. אני שומעת על הורים שאיבדו את ילדיהם והמשיכו הלאה. אני מתארת לעצמי שזה מכורח הנסיבות, אבל זה לא מתיישב לי לא מסתדר לי ולא מתחבר לי. את הניתוק הרגשי והפיסי אני מצליחה לעשות מהכל, אך רק לא מהם. מהם אני גם לא מנסה לעשות זאת. אין לי מושג מה ארגיש ואיך אתנהג אם חלילה (ועוד חלילה ועוד חלילה וחס, פלוס שלוש דפיקות על שולחן העץ, רק ליתר ביטחון), יקרה משהו לאחד מהם. ככל הנראה, ארגיש שחלק בי נכרת. ולא, אני לא מגזימה.

לאחרונה אני עובדת קשה כדי ללמד את עצמי להפריד אגו מרגשות. בנוסף לזה, אני עובדת על להבין שהאושר שלי לא תלוי באף אחד ושהכל זה בעצם אני. שאני לא תלויה בשום דבר ובאף אחד חיצוני או פנימי. זה עובד יופי עד שזה מגיע לדבר אחד – הילדים שלי. קשה לי להסביר את התחושה למי שאין לו ילדים, ולמי שיש ילדים, אין לי צורך להסביר. כמובן שתמיד אעדיף שיקרה לי משהו מאשר להם. לא אתנתק מהם לעולם, וכמה שהעולם הרגשי והפיזי נהיה לי יותר קל לאחרונה, כי הפרדת האגו והתלות בדברים הופכת להיות עבורי יותר ויותר מובנת וקלה עם הזמן, הם חלק ממני, והרי מעצמי לא אתנתק אף פעם. כך שכל יום, מספר פעמים ביום אני מזכירה להם כמה אני אוהבת אותם, אני מחבקת אותם עד שהם אומרים לי ‘אמא די את מכאיבה לנו’, ואני קמה לפחות פעם בלילה לראות שהם נושמים. לפעמים אני פשוט נעמדת מעליהם ורק נהנית להביט בהם ישנים. נתתי להם את החיים, נתתי להם חלק מהחיים שלי, וזה חיבור שאני משאירה לנצח.

התמודדות עם משברים

לאבד ילד

אני מנהלת לא מעט שיחות בנושא, על הפרדה מוחלטת בין דברים, כדי להבין שאני לא תלויה בדבר. אני מפנימה שהיקשרות היא לא דבר טוב, ושכמה שאנחנו פחות קשורים לדברים, כך אנו יכולים לחיות יותר בשקט ולהתמודד יותר טוב עם משברים. והאמת? זה עובד. זה לא אומר שאני שכעת יש לי פחות רגש כלפי דברים. זה לא אומר שאני מקבלת כל גזר דין כמו שהוא. זה רק אומר שהבנתי שככה זה החיים, וככל שאקבל את המציאות ואבין שיש בה במרכז אותי, והכל תלוי בי. כך שלא אקשר לדברים חומריים, פיזיים או רגשיים. רק באופן הזה יהיה לי יותר קל להתמודד. אני כיום יכולה להגיד שזה עובד. אבל הילדים שלי? הם לא סתם הילדים שלי. הם חלק מבשרי. חלק מנשמתי. אני תמיד אומרת לכל הסובבים אותי שיש לי שתי רגליים, שתי ידיים, ושני ילדים. בדיוק ככה אני מרגישה, שהם איבר מגופי, חלק ממני בכל רגע ובכל זמן. אני בראתי אותם, אני יצרתי אותם גידלתי בתוכי, הפחתי בהם חיים (עם קצת עזרה מלמעלה), ויצרתי שני יצורים נפלאים אשר תמיד תמיד יהיו קשורים אליי בכל רובד אפשרי.

את הניתוק מהם אני לא יכולה ולא רוצה לעשות. אני מרגישה אותם עוד לפני שהם מרגישים את עצמם. אני מתעוררת בלילה חצי שניה לפני שהם קוראים לי, אני רואה עליהם רגע לפני שהם נהיים חולים ומעלים חום. אני מרגישה גירוד באוזן כשלאחד מהם יש דלקת באוזן, ועקצוץ בעין כשאחד מהם בוכה. זה לא סתם, זה 100% אמיתי. החיבור ביני לבין הילדים שלי הוא הרבה יותר מזה שרק ילדתי אותם וגידלתי אותם. ‘חוט המשי הדק’, ככה אחת המשוררות האהובות עליי מכנה את החוט שנשאר בין אמא לילד שלה לאחר שחותכים פיזית את חבל הטבור, הוא הקשר שמחבר ביני ובניהם לנצח.

לאבד ילד מול לאבד הורה

אם חלילה יקרה משהו לאחד ההורים האהובים שלי, לאמא או לאבא שלי, אני אכאב. אכאב ממש. אני אכעס על העולם שלקח לי אותם, אני אבכה הרבה, בטח ייקח לי זמן להתגבר, אבל אני אמשיך הלאה. אני אמא בעצמי, ובניתי לי משפחה, וכאמור, זה חלק ממעגל החיים שאנחנו חלק ממנו, וכך העולם כמנהגו נוהג. אני לא אומרת שלא אעבור משבר כתוצאה מאובדן של בן משפחה קרוב, כי בטוח יהיה כזה, אבל אני אקום ממנו, אתאושש עם הזמן, ולבסוף אחזור לחיים תקינים. יש לי לא מעט חברות שאיבדו את הוריהן, ואני רואה אותן ממשיכות את החיים, כי ככה צריך להיות. אך, עד הילדים שלי.

סבתא שלי, ואני לא אכתוב שתיבדל לחיים ארוכים כי היא בת 89 וכבר בעצמה אומרת שדי, היא מיצתה. למרות האמור, אם חלילה יודיעו לי שנפטרה, אהיה מאוד עצובה. אני לא יכולה לבטא במילים את גודל הכאב ואת כמות העצב שלי. אני מאוד קשורה אליה, אך עם זאת אני אקבל את הגזרה, אבין שזו דרך החיים, ואמשיך הלאה. אין מה לעשות, אלו החיים. זהו מעגל החיים, סבים וסבתות נפטרים לפני אבא ואמא, ולפני הילדים. זה מעגל עצוב, אבל זו דרכו של עולם. אני אתגעגע מאוד, אבל אזכור אותה לטובה, אשמח בשבילה שזכתה לראות כל כך הרבה נכדים, כל כך הרבה נינים, והלכה לעולמה שמחה, ובתקווה, גם שקטה.