ם לנו המבוגרים מותר לצעוק, להתעצבן, לקום “על צד שמאל”, לא לשתף פעולה ואפילו לבכות ולהיות עצובים בלי שום סיבה הגיונית הנראית לעין, למה לילדים אסור?! למה אנחנו דורשים מהילדים תמיד להיות נחמדים, נעימים, מנומסים, לא לצעוק, לא להתעצבן, לא לבכות, לא לריב… בשורה התחתונה, אנחנו דורשים מהם שלהם לא יהיה יום כזה מעאפן בלי שום סיבה, ושהם תמיד יקשיבו וישתפו פעולה. זה לא הוגן.
מכירים את הימים האלה שאתם קמים בלי מצב רוח? שאין לכם חשק לאף אחד ולשום דבר, שאתם עצבניים בלי שום סיבה? אין מישהו שלא חווה ימים כאלה בהם בא לו רק לצעוק או לבכות ולא מתחשק לו בכלל להיות נחמד לאחרים. ימים מבאסים כאלה, סתמיים, שאתם רק מחכים שיגמרו. באותו יום הדבר האחרון שאתם רוצים זה לחייך למישהו, להקשיב לו, או לשתף איתו פעולה.
האם אסור לילדים להתעצבן?
לאפשר לילד להתעצבן
לילדים יש את מצבי הרוח שלהם ואת האופי שלהם שמתפתח די מוקדם, וכמה מפתיע – הם דומים מאוד לנו. ואולי זוהי בעצם הנקודה הרגישה שכל כך קשה לנו להתמודד איתה. הילדים משקפים לנו את עצמינו ואת ההתנהגות שלנו. יותר מאשר קשה לנו כשהם עצבניים, קשה לנו לחשוב על עצמינו עצבניים או שככה אנחנו נראים ומתנהגים. אבל ילדים הם מראה די מדויקת של ההורים שלהם וזוהי בטח אחת הסיבות שאנחנו כל כך לא מאפשרים להם לשחרר את אותם רגשות.
אם הילד בוכה תמיד נאמר לו “לא לבכות”, ואם הוא צועק – נגער בו לא לצעוק ולא להתעצבן. לאו דווקא כי אנחנו חושבים שזו לא התנהגות נאותה, אלא כי זה מפריע לנו. זה מציק לנו ומעיק עלינו לשמוע אותו בוכה, זה מעצבן שהוא מתעצבן, בעיקר כשיש לו את כל הסיבות לעשות את זה. זה מפריע לנו כי הוא עושה את זה מבלי לדפוק חשבון לאף אחד מסביבו ופשוט פורק את הרגשות שלו. הרי זה מה שאנחנו הינו רוצים לעשות המון פעמים, אבל לא יכולים להרשות לעצמינו.
עם כל הקושי שלנו לקבל את ההתנהגות של הילד, לפעמים יש לו סיבה מאוד לגיטימית להיות עצוב או כעוס או עצבני. עלינו לקבל את זה ולתת לאותם רגשות מקום. כמו כן, עלינו ללמד אותו לתעל את אותם רגשות ואת העצבים למקומות הנכונים בדרך הנכונה, אולי אפילו ללמוד ממנו על הדרך איך לעשות את זה נכון.
בכי אינו סימן לחולשה
נוכל ללמוד בעצמנו שלמשל זה בסדר לבכות. בכי זה לא סימן לחולשה ואם עצוב לך או מתסכל או שאתה רוצה לבכות – תבכה. תשחרר את הרגשות שלך ותוציא החוצה. זה בסדר וזה לגיטימי. אחרת, נוצר מצב שאנחנו מגדלים ילדים שלא יודעים להביע את הרגשות שלהם ומפרשים בכי כסימן לחולשה. זה גם בסדר להתעצבן, כל עוד זה נעשה בגבול הטעם הטוב ובגבולות הסביר.
לא על הכל שווה להתעצבן – זהו לקח שאנחנו המבוגרים לומדים במהלך החיים ואין מה ללמד ילדים, כי אם לקחו לילד צעצוע זה מעצבן אותו באותה מידה שאותנו מעצבנים דברים מהותיים הרבה יותר, לכן אין דרך ממשית להסביר לו בשלב זה את הפרופורציות. אבל כן צריך להסביר לו שניתן להתעצבן עם הפה ולא עם הידיים. לא להרביץ, לא להגיע לאלימות, לא לצעוק או לצרוח. אפשר לתת כלים להתמודדות עם מצבי עצבנות ולהראות שתמיד עדיף להסביר לצד השני, לנסות להגיע לפשרה ולפתור את הדברים. זה בסדר לכעוס, אבל זה גם בסדר לסלוח.
חשוב לזכור שהם אמנם קטנים, אבל הם הרבה יותר מתוחכמים ממה שאנחנו זוכרים מהילדות שלנו או יודעים כרגע, לכן אין לזלזל באינטליגנציה הרגשית שלהם. כדאי לתת להם את המקום לפרוק את הרגשות שלהם כמו שצריך. בדיוק כמונו, המבוגרים.