“כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדיי…”, כמו מילות השיר המפורסם – גם אני נולדתי בארץ וגם אני ילדתי פה את שני ילדיי. אבל בשונה מילדיי את חלק משנות ילדותי העברתי בחו”ל. בארצות הברית ליתר דיוק. ושם, המציאות שונה לגמרי. ולאו דווקא ורודה יותר מפה כמו שאנשים נוטים לחשוב ולקוות. עד גיל 5 גדלתי בבסיס חיל אוויר (שזו גם סוג של ילדות קצת אחרת) ואז ארזנו את המזוודות וטסנו לארצות הברית למשך שנתיים. את כיתה א’ התחלתי שם. היום, כשבני הבכור בן 5 וכיתה א’ קרובה יותר מתמיד, אני שמה לב לשוני בין לגדול ולגדל ילדים בארץ, לבין לגדול ולגדל ילדים במקומות שונים ברחבי העולם.

לגדול ולגדל ילדים בארץ ובחו”ל

ישבתי עם אמא שלי והעלינו זכרונות לגבי הילדות שלי בארצות הברית לעומת הילדות של בני פה בישראל. ההבדלים שבין לגדול ולגדל ילדים בארץ ישראל לבין לגדול ולגדל ילדים בארצות הברית או בחו”ל בכלל רבים ומגוונים…

לגדול ולגדל ילדים בישראל

ספונטניות. בתור ילדה כשרציתי ללכת לבקר חברה, אמא שלי היתה צריכה לתאם עם אמא שלה ימים מראש ולסמן ביומן. אצלנו בארץ, לרוב פשוט קופצים או מרימים טלפון לשאול אם אפשר לבוא לשחק. היום יותר נהוג לקבוע אבל הספונטניות קיימת. שם זה יראה מוזר לקפוץ פתאום לקפה.

לשחק בחוץ. בארצות הברית זה כמעט ולא קיים- לשחק לבד בחצר. ההורים תמיד שם ותמיד שומרים. גם פה אני עם הילדים ולא מורידה מהם את העיניים לרגע – כדי שלא יפלו או יפגעו חלילה, שם מדובר בנושאים נוראים יותר כמו חטיפות ועוד דברים שעדיף שלא נדע…

התערבות של זרים. בארצות הברית לא מדברים עם זרים. נקודה. סימן קריאה ועוד אחד. כל אדם הוא חשוד בפוטנציאל ולא מדברים איתו. בישראל כמעט ואין זרים. כולם חברים, אחים, שכנים, משפחה. אני מלמדת את הילדים שלי להיות מנומסים אבל א מדברים איתם והם לא מכירים לענות- אמא שלי פה. ולבוא אליי.

נימוס וחינוך והתנהגות צייתנית. הדבר הכי זכור לי כבר מימי הגן בחו”ל זה שלעולם לא פנינו למורות בשמן הפרטי אלא גברת ושם המשפחה. כמעט ולא פנינו אליהן בכלל אלא חיכינו שתפננה אלינו. הקשבנו וצייתנו. אני זוכרת שגם כשחזרתי לארץ בתור ילדה היינו מקשיבים למורה, עומדים כשהיא נכנסת ולא הולכים הביתה לפני שהופכים את הכיסאות על השולחנות. הילדים שלי אמנם מנומסים אבל הם התרגלו לקרוא לגננת בשמה הפרטי, לצעוק ולהקים מהומה על כל מה שלא נראה להם, ועוד הרבה דברים קטנים כבר מהגיל הרך שבונים אצלינו דור קצת פחות מנומס.

ואלו רק ההבדלים העיקריים שזכרנו. בשנות נעוריי, כשהיתי בת 15 עברנו שוב לארצות הברית. ולעשות תיכון בחו”ל זו חוויה אחרת לגמרי… אבל עד שלא יהיו לי ילדים בגיל ההתבגרות (פחד אלוהים) לא אוכל לעמוד על כל ההבדלים… מה שכן, למדתי בעיקר שהסביבה משחקת תפקיד לא קטן אבל אם יש בסיס איתן בבית וחינוך טוב הכל יהיה בסדר. ההורים שלי שמרו עלינו וחינכו אותנו לפי מה שהם האמינו כך שזה ממש לא היה משנה איפה גדלנו. וזה מה שמנחה אותי בתור אמא. בסיס איתן בבית, נימוס, גבולות, אהבת הזולת סבלנות וסובלנות וקבלת האחר. כך שגם אם נעבור לארצות הברית או לכל מדינה אחרת מתישהו בעתיד אני אוכל להיות בטוחה שלא משנה באיזו סביבה אנחנו – אני מגדלת אותם כמו שצריך. או לפחות מנסה.