לאחרונה ניסיתי להבין האם צריך לדבר עם הילדים על כל דבר, או שמא ישנם נושאים שצריך פשוט לא להתייחס אליהם יותר מידי כאשר הילדים מעלים אותם. השבוע, אחרי עוד ערב של בכי ושיחות ארוכות של הרגעה עם הקטנה שלי, אמרו לי שאני נותנת לכל מילה שלה משקל גדול מדי, שאני מתייחסת יותר מדי לכל דבר שהיא אומרת ומכיוון שאני עושה מזה עניין גם היא עושה מזה עניין. התגובה הראשונית שלי היתה להתגונן כמובן, כי ברור שאקשיב לילדה שלי ואתן לה להתבטא ולחלוק איתי את מה שהיא מרגישה וחושבת, כמובן שגם אגיב ואדבר איתה.

אבל אז עצרתי וחשבתי רגע, אולי אני באמת עושה עניין מכל דבר ובכך הופכת אותו לגדול יותר ממה שהוא באמת, אולי אני מתעסקת בזה לאחר מכן בערבים ולילות מיותרים? אז מסתבר שיש שתי דעות עיקריות בנושא – האחת טוענת, שלא צריך לדבר עם הילדים על כל דבר קטן, אלא ‘להחליק’ ולהעביר את זה הלאה והם יבינו שזה לא עניין גדול, יתמודדו, וזה יחלוף לבד. השנייה טוענת, שצריך לתת להם במה לכל דבר שמפריע להם, קטן או גדול, כדי שירגישו שיש להם מקום לפרוק ואוזן קשבת ולדבר, לדבר, לדבר… מה עושים רוב ההורים? הם באמצע איפה שהוא, כמוני.

דעה 1 – לא צריך לעשות עניין מכל נושא

על מה לדבר עם הילדים?

הילדה בכתה שמפריע לה שהיא לא הבכורה ולא האמצעית, אלא הקטנה. שאין לה אח או אחות תינוקות וגם לא יהיו בקרוב, אז היא תמיד תהיה הקטנה וזה לא הוגן שהיא לא הבכורה. אז אמרה, אז בכתה. זה לא עניין כזה גדול וזה אפילו די שטותי, כי זה לא משהו שאפשר לשנות. גם אם ייוולדו לה אח או אחות קטנים, היא עדיין לא תהיה הבכורה כי ככה יצא והיא נולדה שנייה. אז לא צריך לעשות מזה עניין, אלא פשוט להגיד לה שיש לה אח בכור, היא כרגע הקטנה ואם יהיה לה אח או אחות קטנים היא תהיה האמצעית, אבל עד אז היא הקטנה וזהו. שתפסיק לבכות כי זה ויכוח מיותר ובאמת נושא שלא צריך לפתח מעבר לכך.

דעה 2 – צריך לדבר עם הילדים על הכל

נכון, הילדה בכתה שמפריע לה שהיא לא הבכורה והיא גם לא אמצעית, אלא הכי קטנה. היא התלוננה שאין לה אח או אחות קטנים ממנה וגם לא יהיו לה בקרוב, לכן היא תמיד תהיה הכי קטנה וזה לא הוגן עבורה שהיא לא הבכורה. כנראה שזה ממש מפריע לה. יש פה כמה דברים ביחד, ככה שצריך לתת לה קודם כל לבכות ולהוציא את מה שמפריע לה ולהסביר את עצמה.

אולי לנו זה נראה שטותי וטיפשי, אבל היא רואה בזה חשיבות גדולה וזה מפריע ומציק לה, אז צריך להקשיב לה. נכון שהיא לא תוכל להיות הבכורה אבל אפשר להסביר לה שאולי יהיו לה אחים בעתיד ואז היא תהיה האמצעית. בנוסף, ניתן לדבר איתה על הרגשות שלה ולהזדהות איתה וגם לתת לה דוגמאות לעוד אנשים שהם לא הבכורים (כמו ההורים שלה למשל), להסביר לה את היתרונות של להיות הקטנה ולא הבכורה. ככה אנחנו גם נותנים לה מקום להתבטא, גם מקשיבים לה וגם מספקים לה מענה, שהוא בעצם סוג של פתרון.

אולי אני באמת עושה עניין מהכל. אבל מה שאני כן יודעת זה שכשזה נושא שחוזר על עצמו אז יש פה נקודה שדורשת התייחסות, כי היא מפריעה לילדה וגם אם היא קטנה עבורי, היא גדולה עבורה. מעבר לכך, יכול להיות שזו הדרך שלה להביע מצוקה שנוגעת במשהו אחר בכלל, עמוק יותר, וזה שווה בירור. עם זאת, ישנם נושאים שאפשר ורצוי להעביר הלאה ולא לייחס להם חשיבות רבה מידי, כי אם אדבר איתם על כל דבר כל היום, אז הם ילמדו שצריך לעשות עניין מכל דבר קטן. מצד שני, אני רוצה שהילדים שלי ירגישו שיש להם אוזן קשבת ומקום לפרוק את הרגשות ושילמדו גם להיות קשובים לאחרים, כך שאין פה צד אחד ודרך התמודדות אחת, אלא בחירה מושכלת בכל פעם מחדש בהתאם לנושא, לסיטואציה, לגיל של הילדה ולהתמודדות עמה.