אני אישית תמיד רציתי להיות אמא. מגיל 16 בערך חלמתי על איך זה יהיה להיות בהריון, לגדל ילדים, להיות אמא. עם השנים התבגרתי ופתאום התחלתי להבין שלהיות אמא זו לא סתם פנטזיה נחמדה שראיתי בסדרות בטלויזיה אלא עבודה אמיתית. ולא קלה במיוחד, וממש לא מתגמלת. לא מזמן שמעתי קומיקאי שאמר בהופעה שלו שלהיות הורה זו העבודה הכי מבאסת שיכולה להיות, כי באף שלב שלה אתה לא יכול להגיד “די נמאס לי, אני מתפטר!”,  אבל למרות הכל, עדיין רציתי להיות אמא.

הסתכלתי על אימהות צעירות עם התינוק שלהן והוקסמתי. ראיתי בסרטים נשים בהריון ונשים יולדות, והייתי חולמת על הרגע שזה יקרה גם לי. כמובן, שבסרטים האמריקאים זה נראה הרבה יותר יפה וקל ממה שזה במציאות, אבל אז עוד לא ידעתי את כל זה. רק ידעתי שאני רוצה להיות אמא. אני זוכרת שהיתי מדברת עם חברות שלי על הנושא והפתיע אותי שהן לא היו אפילו בכיוון. כל כך לא בכיוון, שאפילו בייבי סיטר נראה להם רעיון נוראי. אני רק חיפשתי תינוק שיתנו לי לשמור עליו. ממש לא הצלחתי להבין נשים שלא רוצות להיות אימהות.

אני בדרך להיות אמא

עברו השנים והגיעו שנות העשרים שלי, הנה אני כבר בגירה ומבוגרת ויכולה להיות אמא. החלום הגדול שלי הולך להתגשם. נכנסתי להריון, והנה אני במסלול הנכון. אני בדרך להיות אמא! ואז נלחצתי. פתאום זה נראה לי גדול מדי. יותר מדי אחריות. ולא בטוח שזה כזה קל וכיף כמו שזה הצטייר בסרטים ובספרים. להפך, כיום בראייה לאחור, נראה לי שיש לא מעט במאים שאני רוצה לתבוע על הטעיית הציבור. אבל אז כבר לא היתה דרך חזרה. הנה אני בת 27 ובהריון.

לא שלא רציתי את זה, רציתי את זה מאוד, אבל לא היה לי מושג מה הולך לקרות. כמובן שישבתי וקראתי באינטרנט, רכשתי ספרים, חקרתי וחיכיתי. לא סתם חיכיתי, חיכיתי באופן אקטיבי. כלומר, רוב מה שעשיתי היה לחכות באופן פעיל שיקרו לי השלבים בדיוק כמו שהם כתובים בספר, ולוודא שהכל תקין. כי הרי אם משהו לא תקין, אז אולי הכל פה לא בסדר. ולמה הלחץ? מאיפה הוא הגיע פתאום? זה מאוד פשוט. הלחץ נובע מכך שאת מגדלת בן אדם בתוכך. משהו זז ונע בך, ואת אחראית לו ועליו, ובסוף הוא יצא והוא יהיה תינוק מושלם. אבל הוא בנתיים התביית אצלך, ואת גדלה ותופחת בהתאם. האמינו לי שזו הרגשה מוזרה, ואני מאמינה שתסכימו איתי שאין כמו פלא הבריאה.

עקבתי אחרי כל השלבים, שלב אחר שלב של ההריון, ווידאתי שההריון תקין:

בחילות? היו.

סחרחורות? היו.

ריצות אינסופיות לשירותים, עייפות, רעב בלתי נשלט? אפשר לסמן וי על הכל!

יופי, השליש הראשון של ההריון הצטייר בדיוק כמו שצריך להיות! וסבלתי מכל רגע. ממש סבלתי. לא הצלחתי להבין איך הדרך להגשמת החלום שלי היא כזו נוראית, ואיפה אפשר לחתום פה על טופס ויתור? זהו, שאי אפשר. להיות אמא מתחיל ממש מהרגע שאת שומעת את דפיקות הלב הראשונות שלו, כשהוא בגודל של כמה מילימטרים ספורים ומורכב רק מתאים מועטים. אבל כבר אז הוא יצור חי והוא בתוכך, ואת האחראית הבלעדית עליו. מדהים כמה קשקוש ירוק בלתי מובן שזז בחלל שחור יכול לרגש.

כשחלף השליש הראשון להריון, הגיע כמובן השליש השני ואיתו ריצות יותר תכופות לשירותים. היו לילות ששקלתי פשוט להירדם על האסלה במקום להגיע עד למיטה, בכדי לגלות שאני שוב צריכה לשירותים. השריר הבלתי נסבל הזה ברגל שנתפס באופן קבוע ודווקא תמיד באמצע הלילה, החיפוש אחר התנוחה ההגיונית לשבת בה, לישון בה ובכלל להרגיש בה בנח, החשקים המטורפים שתוקפים אותך באמצע היום, הדמעות והעצבים על כלום סתם ככה, הצרבות, והריב הבלתי פוסק של למי יש לך מקום בבטן – לאוכל או לתינוק…

אבל היו רגעים מעטים, אני מודה, שמצאתי את עצמי נחה ומלטפת את הבטן ומנסה לקלוט שאני יוצרת עכשיו אדם. הנה אני הופכת להיות אמא. מה שרציתי כל כך לפני 11 שנים הופך למציאות. רק שלא חישבתי את הזמן שזה ייקח, ואת כל התלאות שאעבור בדרך. ואז רגעי השלווה היו מתחלפים בבת אחת ברגעי חרדה: האם זה יהיה שווה את זה? האם באמת אלד תינוק מקסים וקסום ואתאהב בו במבט ראשון? האם להיות אמא יהיה מדהים כמו שחלמתי שיהיה? לחץ, לחץ ועוד לחץ!

הנה מתחיל לו השליש השלישי של ההריון, והלחץ גובר. לחץ פיזי על הריאות ועל הסרעפת, וגם על שלפוחית השתן המלווה בכמה בעיטות פה ושם לוודא שכל האיברים החיוניים במקום. אפשר לומר שכבר בתחילת השליש השלישי כבר מיציתי את העניין. הבנתי את רעיון ההריון. למזלי הבכור שלי מיצה גם הוא די מהר, ונולד יחסית מוקדם, ממש איך שנכנסתי לחודש תשיעי, ובלידה מאוד קלה.

מה שהבנתי זה שהריון הוא לא כזה מובן מאליו, במיוחד בלידה ראשונה. תוך שלוש שעות מהציר הראשון החזקתי תינוק וניסיתי להתחבר. זה לא היה קל. לא היתה אהבה ממבט ראשון, ולא היתה התרגשות עד דמעות. לא נראתי כמו בסדרת טלוויזיה ובטח שלא הרגשתי ככה. הרגשתי מותשת וכאובה, ובעיקר חסרת אונים ולא באמת מצליחה לעכל שאני אמא. אבל הנשימה הזו, שניה לאחר שהוא יצא, הריח והמגע שלו, אז בדיוק התחלתי להבין שזהו, אני אמא. אני א-מ-א-!