אני באה לאסוף את הבן שלי מהצהרון, וכשהוא מארגן את התיק שלו אני שואלת כרגיל אם יש לו שיעורי בית, והוא עונה לי כרגיל שלא. אחת מהמורות של הצהרון ניגשת אליי ואומרת לי בשקט שאולי כדאי לי לבדוק לו את החוברות והמחברות, כי הוא תמיד אומר גם להן שאין לו שיעורים, אבל ילדים אחרים מהכיתה שלו כן עושים. אז זה העניין, אני לא בודקת אם יש שיעורי בית. אני גם לא מחייבת אותו לעשות אותם. נכון, מאוד חשוב לי שהילד שלי ילמד ויתקדם, אבל גם חשוב לי שיבין מה זו אחריות אישית, וזו מבחינתי אחת הדרכים ללמד אותו איך ליישם אותה.

בשבועות הראשונים של הלימודים היה נראה לי מוזר שאף פעם אין לו שיעורי בית, אבל חשבתי שאולי הוא מספיק אותם בכיתה או במהלך הזמן שהוא מבלה בצהרון. פעם אחת בדקתי וראיתי שהילד לא עשה כלום בחוברת, ומצאתי את עצמי ממש מתווכחת איתו שישב ויעשה את שיעורי הבית. כשסוף סוף ישב, הבנתי משהו חשוב – זה לא שזה קשה לו, להיפך, שיעורי הבית קלים לו מדי. הם אינם מעניינים אותו או מאתגרים אותו מספיק. לבן שלי, אם זה לא מספיק מעניין, זה פשוט הופך ללא רלוונטי עבורו.

לאחר שהסתיימה תקופת החגים, הגיעה השיחה הראשונה מהמורה, שכבר צפיתי שתגיע ביום מן הימים. היא סיפרה לי שהבן שלי נבון וחכם, חייכן וחברותי, אבל משתעמם בקלות. לדבריה, הוא תזזיתי, קם ומדבר כל השיעור, ולא עושה את העבודה בכיתה. “תסתכלי בחוברות שלו”, היא אמרה לי, “הן ריקות!”. באותו הרגע שנינו הבנו את ה”בעיה”, העניין הוא איך אנחנו פותרים אותה?! למזלי יש לבן שלי מחנכת אינטליגנטית ויצירתית, שהבינה כמוני שלחייב את הילד ללמוד בכח או לעשות את השיעורים, לא יעבוד. מצד שני, הוא לא יכול לא ללמוד בכלל או להשאיר את החוברות ריקות. אז מה עושים?

האם להכריח את הילד להכין שיעורי בית?

להכריח לעשות שיעורי בית?

אני והמחנכת ביחד החלטנו על סוג של אסטרטגיה, אשר תלמד אותו גם לקחת אחריות וגם ללמוד. בשיעורים עצמם היא התחילה להביא לו חומר קצת יותר מתקדם, על מנת לעניין אותו. בנוסף, לקחנו מחברת ריקה והפכנו אותה למחברת “מחמאות והערות”. כאשר הוא מתנהג יפה בכיתה, משתתף ומשתף פעולה, הוא מקבל ממנה מדבקת חייכן ומחמאה להביא לנו לראות. כאשר הוא מפריע או לא מבצע את המשימות המוטלות עליו, הוא מקבל הערה במחברת, עם איור של חייכן עצוב.

ככה הילד ילמד לקשר את ההתנהגות שלו ואת הלמידה שלו לתגובות שיקבל מהמחנכת, וילמד איך צריך להתנהג בכיתה. הרי לאף ילד לא נעים לקבל הערה, וחייכן עם מחמאה תמיד משמח וגורם לתחושה של מסוגלות אישית וגאווה. בנוגע לשיעורים, הוחלט שאני רק שואלת אותו פעם אחת ומשאירה את האחריות בידיו. הוא יודע מתי יש לו שיעורים ומתי לא. אם לא יבצע את המטלות הוא יפגר מאחור בחומר, וירגיש זאת, ואז ירצה להשתלב עם כולם. הוא בעצמו יבין שכדי לעשות זאת הוא צריך לבצע את המטלות וביניהן גם שיעורי הבית.

בדרך זו גיליתי שיש לי בן נבון במיוחד. אומנם הוא לא התחיל לעשות את שיעורי הבית, אבל את החומר הוא הבין והפנים, וכך גם השתתף בשיעור ולמד, למרות שלא מילא דבר במחברת שלו. כשבאתי לאסוף אותו מבית הספר בימים שהוא התנהג יפה בכיתה, הקשיב והשתתף, הוא יצא אליי בריצה מחזיק במחברת ה”מחמאות והערות”, מראה לי בגאווה את החייכן שקיבל ומבקש ממני להקריא לו את המחמאה שכתבה לו המורה. בימים שהפריע או לא היה מרוכז, הוא התבייש להראות לי את המחברת, ואף ביקש שלא אפתח אותה. ההבנה הגיעה דרך המעשים מבלי להכריח אותו להכין את שיעורי הבית ומבלי לריב איתו על הנושא.

נכון, אני אמא שלו, והאחריות מוטלת בעיקר עליי, כי הוא סך הכל בן שש ובכיתה א’. אבל לא כל הילדים מתאימים למערכת החינוך הסטנדרטית, ולא את כולם אפשר להתאים אליה. הוא ילמד בדרכו שלו, ככל שיתבגר ויעלה עוד כיתה ועוד כיתה, שעל מנת ללמוד, להבין, ולהתקדם, הוא צריך לבצע את המטלות ולהיות חלק מהכיתה. אם לא יעשה זאת – יישא בתוצאות. כך יצא שאין ויכוחים על שיעורי בית, אין ריבים בנושא, ויש ילד שמעבר לפעולות חשבון פשוטות וכתיבת אותיות (אגב, הוא הילד היחיד בכיתה ללא מחברת חכמה), לומד גם מה זו אחריות אישית ומסגרת.