מי מאיתנו לא קיבל מכה על היד או על הישבן כשהיה ילד? מעטים ההורים של היום שיגידו שלא קיבלו לעולם “פליק” על היד, סטירה או מכה בעקבות התנהגות לא נאותה. אני מודה ומתוודה שפה ושם חטפתי פליק או שניים בילדותי, האמת שבדרך כלל זה הגיע לי. חלילה לא הייתי ילדה מוכה, אבל פליקים על היד או על הישבן מההורים או מסבא וסבתא היו מקובלים. עם השנים, להרים יד על הילדים, לא משנה איזו יד, באיזו עוצמה ובאיזו תדירות, הפכה לאסורה על פי חוק. כמו כן, ההורים של היום מנסים להיות יותר חברים של הילדים מאשר ההורים שלהם, מה שמוביל הרבה פעמים לעימותים וויכוחים, שתוצאתם היא שהילדים מוגדרים על ידי ההורים כחוצפנים או כלא ממושמעים. עכשיו ירים יד מי שלא חשב (רק חשב) לתת פעם אחת פליק לילד שלו ברגע של עצבים או כעס, רק כשלילד באמת באמת הגיע?
אני מטורפת על הילדים שלי. אוהבת אותם יותר מאת עצמי, הם החיים שלי. אבל לפעמים הם משגעים אותי, מוציאים אותי מדעתי. יש פעמים שאני מדמיינת מכשיר שידביק אותם לקיר וישתיק אותם לרגע, רק בשביל שיהיו לי כמה שניות להתאפס על עצמי. אבל אין מכשיר כזה (עדיין) ולכן אני צריכה ללמוד להתמודד עם המצב הנתון. וזה לא קל. למען האמת, ברוב הפעמים זה מאוד מאוד קשה. הוא צורח, היא בוכה, הם לא מקשיבים, אני עצבנית וכולם מאחרים, אני מרימה את הקול מה שגורם לו לצרוח יותר חזק ולה להעלב ולהמשיך לבכות… וככה זה ממשיך. ואני, אני רק רוצה קצת שקט.
פליק קטן לעיתים רחוקות מאוד
לעיתים אני מצליחה לנשום, להירגע ולהרגיע אותם, ולעיתים אני “מועדת” וצועקת ולאחר מכן מתנצלת ומסבירה להם שלא מדברים בצעקות, כדי שלא ילמדו שצעקות היא דרך תקשורת מקובלת. אז איזו מין אמא אני אהיה אם אני אתן להם מכה כתגובה או כעונש? רק פליק קטן? אם אתם שואלים אותי עכשיו, כשאני רגועה ושלווה, אז התשובה שלי תהיה שזו לא תגובה נכונה וכדאי לעשות הכל כדי להימנע ממנה. הרי מלבד הוצאת העצבים הרגעית, כל מה שהם יבינו מה”פליק” שאתן להם זה שאלימות היא דרך מקובלת והגיונית לתקשר, ובאמצעותה מגיעים לפיתרון נכון במצבים של כעס. מה שלא באמת נכון ולא כך אני רוצה לחנך אותם.
אבל קרה, פעמיים בלבד, שנתתי פליק. לא ברגע של עצבים ולא מחוסר התחשבות או ללא כלים להתמודד, אלא פשוט כי זה היה הפיתרון שלי באותו רגע. בשתי הפעמים הרגשתי שזה הפיתרון הנכון וגם כשאני חושבת אחורה, לא הייתי פועלת אחרת באותה הסיטואציה. פליק קטן על היד, כי באמת שהגיע להם. ובאמת שכעסתי.
לתת פליק מידי פעם
בפעם הראשונה שנתתי לה פליק היא כל כך נעלבה, משכה את היד שלה אליה ואני הרגשתי זוועה. היו לי דמעות בעיניים והתקשרתי לחברה לספר לה. להפתעתי היא לא נזפה בי ולא כעסה, היא אמרה לי שהכל בסדר. גם לה יוצא מדי פעם. לא באופן קבוע, לא כתגובה רגילה, אבל כשמגיע אז מגיע. בדיוק כמו שלה נתנו כשהיא היתה קטנה.
אחותי הבכורה, לעומת זאת, הזדעזעה. לטענתה, שום דבר לא מצדיק או מצריך כל סוג של אלימות כלפי הילדים וזה כולל “פליק קטן” על היד. קשה לי להגדיר פליק על היד כאלימות, כי הוא מבחינתי יותר נתפס כמעשה שמראה שליטה במטרה להרגיע ברגע את הילד, יותר מאשר להכאיב לו או לפגוע בו. הוא לא כואב, לא משאיר סימן ולא מדובר במכות שחוזרות על עצמן.
בפעם היחידה שנתתי לבן שלי פליק הוא החזיר לי ואז התחיל לבכות. גם אז הרגשתי רע, אבל חיבקתי אותו, התנצלתי והסברתי לו. כששאלתי את אמא שלי אם זה בסדר, היא אמרה ששום דבר לא קרה מפליק או שניים ולפעמים באמת מגיע לילדים.
לתת פליק זו לא אלימות!
לאחרונה, הקטנה שלי התחילה לחטט באף בצורה נוראית. מעבר לזה שזה לא מנומס ומגעיל היא גורמת לעצמה לפצעים ודימומים. אחרי ששום דבר לא עבד, דיבורים, הסברים, ביקור אצל הרופא, עונשים, אמרתי לה – “מעכשיו בכל פעם שאת מכניסה אצבע לאף אני מעיפה לך אותה בפליק”. הודעתי לה והסברתי לה שיותר לא אכעס ולא אצעק, רק אפליק על היד. בהתחלה היא צחקה, אחר כך היא אמרה שזה לא נעים לה. היום היא עושה את זה לעיתים רחוקות וכשהיא רואה שקלטתי אותה, היא מעיפה מהר את היד כדי להימנע מהפליק ואנחנו צוחקות על זה. מבחינתי, זו לא אלימות, זה הפתרון שמצאתי לסיטואציה.
אז זה לא שהתחלתי להפליק לילדים שלי בכל הזדמנות. אני באמת נמנעת מלצעוק או להרים את הקול ומנסה לדבר איתם, אבל לפעמים פשוט אי אפשר אחרת. ילדים צריכים גבולות וחינוך. השאלה היא אם זו הדרך. אני עוד לא יודעת מה נכון. עבורי. לא עבור הורים אחרים. איך זה אצלך?