סוף הקיץ ועדיין חם ממש. אני בהריון, כך שכמה שחם לכולם, לי חם יותר. יש לי תינוק בן פחות משנה איתי בבית, ושנינו לבושים ארוך. לא כי אני איזו הריונית פסיכית או משהו קרוב לזה, למרות שההורמונים לפעמים גורמים לי להרגיש ככה, אלא כי שנינו חולים באבעבועות רוח.

כן, ממש כך. אני יושבת ומתגרדת על הספה, הוא זוחל גחון, הלוך חזור, על השטיח. האמת, אני שוקלת להצטרף אליו, והדבר שהכי מטריד אותי בכל הסיטואציה הזו הוא מה אני אעשה אוטוטו כשיהיו לי שניים? כאשר יהיה לי ילד שני?

אם אני עוצרת לרגע וחושבת, או מנסה לשניה להפסיק להתגרד, מה שעולה לי בראש זה “מה הייתי עושה אם היתה עכשיו עוד תינוקת בסיפור מחוץ לבטן ולא בתוכה?”, איך הייתי מטפלת גם בי וגם בתינוק חולה, ובעוד תינוקת עדינה, ובנוסף גם דואגת שלא תידבק מאיתנו. כמובן שבאותו רגע אני מאמינה בכל ליבי שזה בלתי אפשרי, אבל ברור לי שכשתגיע סיטואציה דומה, אני אתמודד. רבות עשו זאת לפניי ועוד רבות יעשו זאת אחריי.

אני על הספה מתגרדת, והקטנצ’יק מנסה להכניס כל מיני דברים לשרוול ושנינו מרוחים בקרם הלבן הזה שאמור לעזור, אבל לדעתי הרוקח המציא אותו סתם בשביל לצחוק על כל מי שחולה באבעבועות, כי הוא לא באמת עוזר בכלום. בין לבין עולות לי כל מיני מחשבות “חשובות”:

1. סודה לשתייה היא הפתרון לכל דבר. היא כמעט טובה כמו מגבונים. היא מוציאה ריח רע מהמקרר, עוזרת בהסרת כתמים מהריפוד, מעבירה פצעים ואפטות בפה (באמת) וגם מקלה על גירוד של אבעבועות. פשוט שמים קצת באמבטיה ושוכבים בתוכה.
2. אם חולים באבעבועות רוח לפני גיל שנה, אפשר לחלות בזה שוב. גם אם חולים בה בגיל 7 כמוני, אפשר לקבל אותה שוב רק בקטנה. זו ה-סיבה שאני לא מחסנת נגד אבעבועות.
3. נשים בהריון לא מלטפות את הבטן. הן מגרדות באלגנטיות.

אחרי שאני מסיימת לשעשע את עצמי (ולהוציא לקטנצ’יק את כל מה שדחף לשרוול), מתחילות המחשבות הרציניות. אלה העמוקות, המפחידות והסופר מלחיצות, שממש ניסיתי להתעלם מהן קודם לכן.

עוד כמה חודשים הולכת להיוולד לי ילדה. תינוקת נוספת. ההבדל ביניהם יהיה שנה וקצת. זה ממש כלום. הוא אמנם יראה לי ענק איך שהיא תצטרף למשפחה, אבל הוא עדיין יהיה תינוק. איך אסתדר עם שניהם ביום יום? איך אצליח להתמודד אם אחד מהם יהיה חולה?? מה עושים כששניהם בוכים בו זמנית? איך מרדימים את שניהם? האם תהיה לי שניה אחת לעצמי?! המחשבות לא נעלמות, הן רק מתעצמות ומלחיצות אותי עוד יותר, כך שאני שוכחת בכלל לגרד לרגע. האם אצליח להתייחס לשניהם? האם אוכל להעניק לנוני הקטנה את כל מה שהענקתי לבן הבכור? איפה בדיוק יש לי בלב מקום לאהוב עוד ילד???

לרגע אני נלחצת, אבל אז אני קולטת שהקטנצ’יק נעמד ומנסה להוריד את הרגליות (בטח לא מבין למה אמא שלו הלבישה אותו ברגליות בשיא החום), מאבד שיווי משקל ונופל. ואני, אני עם הבטן ההריונית והכל, קופצת ותופשת אותו שנייה לפני שהוא נכנס בקצה של השולחן.

הסיטואציה הזו עונה לי על הכל. פתאום קיבלתי תשובה לכל השאלות. אני לא הראשונה ולא האחרונה שילדה שני ילדים במרווח קטן, ובטח יהיו לי רגעים קשים… אבל אני אתמודד. בטח שאתמודד. רק תנו לי לעבור את האבעבועות הללו, ואז נחשוב הלאה.