אחד הנושאים שכבר נמצא המון זמן על סדר היום הוא הצורך בסייעת נוספת בגנים. זהו נושא שהחלו לדון בו במסגרת “מחאת העגלות” לפני יותר משנה. אנחנו ההורים לא ויתרנו על הצורך בסייעת נוספת בגני הילדים ונלחמנו. במקביל להעלת הנושא לסדר היום הציבורי, היינו צריכים להמשיך את השנה כסדרה. כך קרה, שעל חשבון הילדים שלנו, ובעצם על הגב שלהם, אין סייעת נוספת בגן. כך עובר לו עוד יום ועוד יום.
סייעת נוספת בגן ילדים – זה הכרחי
רפורמות בחינוך מבטיחה לנו כל ממשלה, וחוזרים ומבטיחים לנו כל בחירות. אך דבר לא קורה ובפועל, הילדים שלנו ללא סייעת נוספת. שלושים וחמישה ילדים בגן עם גננת אחת וסייעת אחת. ארבע עיניים על שלושים וחמישה ילדים. אני ממש לא מצליחה להבין מי חושב שזה מספיק. כאמא לשניים, אני עם זוג עיניים אחד על שני ילדים בלבד, ואני לא מצליחה להרגיש נינוחה. אני כל הזמן בחששות ופחדים שמשהו יקרה, אז אני רק יכולה לתאר לעצמי מה קורה בגן…
כל כך הרבה מקרים רגילים ויום יומיים יכולים להסית את תשומת לב הגננת והסייעת מהילדים. למשל כאשר אחד ההורים מתקשר ושואל לשלום הילד, באותו רגע הגננת מתרכזת בשיחה ופחות בילדים. כאשר הסייעת מקבלת את הילדים בבוקר ולא פנויה לראות מה קורה עם שאר הילדים בתוך הגן. ומה לגבי מצב שילד אחד התלכלך או צריך עזרה בשירותים? האם על הגננת לשלוח אותו לבדו להסתדר שם, או שעליה לגשת אליו ולהזניח את הילדים האחרים?! ואיך מסתדרים בחצר? לא חסרים מקרים ואלו רק מקרים רגילים, שקורים כל יום בשגרה. אם כך, מה חלילה יכול לקרות במצב חירום, שכמוהו לא חסרים אצלנו? כמו מלחמה, או בזמן ריצה למרחב מוגן.
כל גן צריך סייעת נוספת!
הוויכוח האם צריך או לא צריך עוד סייעת, הוא מיותר. חד משמעית צריך עוד סייעת, וזה בכלל לא העניין. העניין הוא סביב השאלה מדוע אין עוד סייעת? למה התקציב של החינוך לא מופנה לשמירה על ילדינו הרכים? האם נצטרך להפגין שוב ושוב עד שיקשיבו לנו?! מה נעשה אם תתחיל עוד שנת לימודים ללא סייעת נוספת בגני הילדים? מצד אחד, הרי לא כולנו יכולים להפסיד עבודה ולשבות שוב, ולהשבית שוב את הלימודים. מצד שני מדובר כאן בביטחון של הילדים שלנו, ולא, זו לא פריבילגיה ולא זכות. זו חובה.
סייעת נוספת – לטובת ילדנו
כשהבת שלי סיימה מעון ועלתה לגן עירייה חששתי, כמו כל הורה. ממצב של עשרים ושמונה ילדים, שתי מטפלות ושתי בנות שירות במעון, היא עברה לגן של שלושים וחמישה ילדים עם גננת אחת וסייעת אחת. היא עוד לא היתה בת ארבע. חוק חינוך חינם, שבדיוק יצא לפועל והוחל בגני הילדים באותה השנה, לא הרשים אותי יותר מדי, מכיוון שהבת שלי לא היתה מוכנה נפשית לגן עירייה ולמסגרת שהם מציעים. לשמחתי יכלתי להרשות לעצמי “להיחנק” כלכלית עוד שנה אחת, ולאפשר לה את המסגרת האוהבת והמחבקת של המעון לעוד קצת.
מה עושים הורים שלא יכולים להרשות לעצמם? זה שיש חוק חינוך חינם מגיל שלוש קורץ להם מאוד, הם יכולים לנשום פתאום מבלי לשלם אלפי שקלים בחודש על גן! זה לא הופך אותם להורים פחות טובים או פחות אכפתיים, אבל זה כן גורם לכך שהמסגרת הזו ממשיכה לפעול במתכונת הנוכחית. כפי שמצאו לנכון לאפשר חוק חינוך חינם מגיל שלוש, וכפי שמצאו לנכון להעלות את הקטנטנים הללו לגני עירייה בגיל מוקדם יחסית, כך צריך למצוא להם טיפול במסגרת הולמת, ולא כי אפשר או מזדמן, אלא כי צריך וכי חובה לעשות כך. אלו הילדים שלנו, הדבר הכי יקר לנו, ורוב שעות היום הם מופקדים בידי אנשים אחרים במסגרת שהיא לא באחריותינו. לכן, אותה מסגרת צריכה להיות הכי טובה שאפשר עבורם. סייעת נוספת בגני ילדים זו לא זכות. זו חובה.