המחנכת של הבן שלי מתקשרת אליי, ושיחה מהמחנכת בדרך כלל מלחיצה, כי הן לא מתקשרות אם הכל בסדר גמור והולך חלק. היא מתחילה את השיחה ב”הכל בסדר…”, ומיד אחר כך בא “אבל”. הבן שלי רק התחיל כיתה א’, והאמת היא שמאוד חששתי לקראת המעבר מהגן לבית הספר. הוא ילד מאוד נבון יחסית לגילו, אבל יש איתו “בעיה” אחת עיקרית – הוא לא יושב לרגע. כבר בגן שמנו לב לזה, יותר מדי גירויים, יותר מדי הסחות דעת, הילד משתעמם במהירות וחייב לעשות משהו. אם זה לזוז, לגעת בכל ולהסתובב. כל עוד הוא היה במסגרת הגן, זו לא היתה בעיה גדולה להעסיק אותו, או לתת לו משהו לעשות. אך בבית הספר, כשצריך לשבת בכיתה, להקשיב ולמלא הוראות, ידענו שיהיה עם זה קושי.
הוא לא ילד בעייתי חלילה, להפך, הוא ילד מנומס שאוהב מסגרות, אוהב לקבל הוראות, ונהנה לבצע משימות. אבל יש לו קושי בכל הקשור בהתרכזות והתמקדות בדבר אחד, מה שלא נדיר אצל ילדים בגילו. מאוד חששתי שבכיתה א’ יקטלגו אותו כילד בעייתי, שמפריע לעצמו וכל הילדים מסביב. כך שכאשר המחנכת התקשרה, ידעתי על מה היא הולכת לדבר איתי…
בדיוק כמו שחשבתי, היא דיברה איתי על כך שהוא חכם לגילו, מאוד נבון וסקרן, ולפעמים היא מרגישה שהחומר שנלמד בכיתה קצת קטן עליו ולא מעניין אותו מספיק. הוא קם המון פעמים במהלך השיעור, יוצא ונכנס לכיתה, וגם לא משלים את המטלות שיש לעשות במהלך השיעור. הוא כן יושב לצייר במשך זמן רב, הוא עונה על שאלות ומקשיב כשהיא מדברת, אבל כל שאר הזמן היא עסוקה בלהעיר לו לחזור לשבת, לא לדבר ולא להתעסק במשהו אחר שלא קשור לשיעור.
הקשבתי למורה בסבלנות וחיכיתי שהיא תציע את ההצעה ממנה אני נרתעת באופן מובהק – לתת לילד ריטלין. למרבה הפלא, זה אפילו לא חלף בדעתה. היא שיתפה אותי שיש לה כיתה תוססת עם הרבה ילדים פעילים. זה אמנם לא קל, אבל זה תפקידה בתור המחנכת, להשתלט ולראות איך היא עוזרת לכל ילד למצוא את מקומו ואת דרכו. היא סיפרה לי שקודם כל היא חילקה אותם לקבוצות עבודה, שיהיה להם עניין וכיף לעבוד על הפעילויות שניתנות בכיתה. ואז היא דיברה איתי ספציפית על הבן שלי. זה שהוא קם ומסתובב, יוצא וחוזר מהכיתה, פחות מפריע לילדים, כי כאמור, הוא לא ילד שמפריע. פשוט משעמם לו והוא מאבד עניין מאוד מהר. היא חוששת שהוא לא מרוכז, ובגלל שהוא לא עושה את מה שצריך לעשות בכיתה, הוא גם לא עושה את הפעילויות בבית. מהצד שלי אני יכולה לומר, שבכל פעם שאני שואלת אותו אם יש לו שיעורים, הוא עונה שלא. אני לא בודקת אותו, כי זו האחריות שלו. המחנכת טוענת שאם ימשיך כך, הוא יפגר בחומר, וימצא את עצמו מהר מאוד אבוד בשיעורים.
להתרכז בשיעור ללא ריטלין
רק לא ריטלין !
מה יגרום לילד לשבת ולהתרכז בשיעור? כנראה שבלי תרופות, כי זה לא בא בחשבון מבחינתי, זה לא יקרה. הילד באמת חכם וסקרן, והחומר שמלמדים בכיתה לא מספיק מעניין אותו. אבל אין ברירה והוא חייב ללמוד. כשהוא חזר הביתה מבית הספר התיישבתי איתו, פתחתי את החוברות ובאמת ראיתי שהן חצי ריקות. שאלתי אותו לפשר העניין, והוא סיפר לי שזה משעמם ולא מעניין. עוד הוסיף, שהוא לא מצליח להתרכז כל כך הרבה זמן, אז הוא קם לשתות, לשירותים, ולהסתובב במסדרון. כיף לו בכיתה עם החברים, אבל לא כיף לו לעשות את דפי העבודה.
כמובן שהסברתי לו שהוא חייב, כי אלו ההוראות בכיתה, והוא צריך לעשות את מה שכולם עושים בזמן השיעורים. הבהרתי שהוא צריך ללמוד כדי לא להישאר מאחור. לאחר השיחה בנושא, הגענו להחלטה משותפת. אם הוא משתעמם, הוא ימצא משהו לעשות, כמו לצבוע או לצייר, אבל לא יפריע לאחרים. הוא גם ישתדל לצאת כמה שפחות החוצה, למשל בכך שמראש הוא ידאג למלא לעצמו בקבוק של מים, כך שלא יצטרך לצאת בכל פעם לשתות. אם הוא מרגיש שהחומר משעמם, יבקש מהמורה דפי עבודה אחרים (מה שהיא הסכימה לעשות), מתקדמים יותר. עוד החלטנו שאת הפעילויות שהוא לא יעשה בכיתה, נעשה ביחד בבית.
כשהתיישבתי לעשות איתו את הדפים, ראיתי כמה מהר ובקלות הוא פותר אותם, והבנתי שזה באמת לא מספיק מעניין אותו. אז הסכמנו – שני דפי עבודה, ואז זמן משחק. תוך פחות משעה, הילד סיים את כל המטלות ושיחק להנאתו. אני מקווה שזה יחזיק מעמד, ואני יודעת שרוב העבודה תהיה איתו בבית, כי הילד פחות משתלב במסגרת, בה הוא צריך לשבת להקשיב וללמוד. כשמשהו מעניין אותו, הוא לומד בעצמו, כמו שלימד את עצמו קרוא וכתוב לבד במשך כל החופש הגדול, לפני כיתה א’. מה שכן, תרופות הוא לא יקבל בשום מצב. אני שמחה לדעת שגם המחנכת שלו שואפת להתמודד ולמצוא פתרונות במקום פשוט להציע תרופה, כמו רטלין.