אצל אחרים הבת שלי היא סוג של מלאך, מתנהגת כל כך יפה ואני מקבלת הרבה מחמאות על כמה שהיא מתוקה. אבל בבית, יש שינוי התנהגות קיצוני – בבית היא מרשה לעצמה להתחצף, לצרוח ולבכות כל הזמן?! מסתבר שדווקא ילדים טובים, “המלאכים” האלו שמתנהגים נורא יפה בחוץ, הם אלה שהרבה פעמים “מתפרקים” בבית. הם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה ב”להיות בסדר” כלפי חוץ ולהתאים לציפיות מהם במסגרות בחוץ, שבבית הם זקוקים לפורקן של הרגשות ושל ההתנהגות שלהם שהיא פחות “מרצה” ויותר טבעית ואמיתית.
התנהגות הילד בגן לעומת התנהגותו בבית
הגננת בגן ממש אוהבת את הבת שלי. בכל פעם שאני מביאה אותה בבוקר היא זורחת לקראתה ואומרת לי כמה כיף וקסם של ילדה היא. כשאני באה לאסוף אותה בצהריים מהגן, היא מספרת לי איך שהילדה התנהגה למופת, מה שכמובן גורם לי לחייך מאושר וגאווה, אבל בעיקר להיות מבולבלת, כי דקה אחרי שאנחנו עוזבות את הגן קטנה הקטנה מתחילה לבכות ולהתבכיין על כל דבר אפשרי בערך.
אחר הצהריים כשאני שמה את הילדה אצל חברה ובאה לאסוף אותה, ההורים של החברה מחמיאים לי על כך שיש לי ילדה טובה, מנומסת ומתוקה, אך ברגע שאנחנו מגיעות הביתה מתחילים בבת אחת בכי, צרחות והתחצפויות. ככה זה גם כשהיא אצל הבייביסיטר, ככה זה כשאמא שלי שומרת עליה, ברגע שהיא רואה אותי כאילו נלחץ כפתור שגורם לה להתנהג אחרת. אם היא היתה מלאך עד עכשיו, אז ברגע אחד יוצאות הקרניים והיא מתחיל לבכות ולעצבן ולהתעצבן, גם מי שאירח אותה לא מבין מה קרה למלאך המתוק שהיה פה לפני רגע. בעיקר אני לא מבינה מה אני עושה שגורם לה להגיב ככה ברגע שהיא רואה אותי, ויותר חשוב – מה אני יכולה לעשות כדי שזה יפסק?
האם המלאך/שטן שלי היא נורמלית?
“אצל אחרים היא מלאך”
קודם כל, זה חשוב שכולנו נדע ונזכור שזה מאד טבעי שילדים מתנהגים באופן שונה במסגרות השונות לעומת התנהגותם בבית. כלומר, אני בעיקר יכולה לקחת זאת כמחמאה שבבית היא מרגישה בנוח ויכולה להתנהג בחופשיות כי היא יודעת שאני אוהב אותה ואקבל אותה לא משנה איך היא תתנהג. זה אמנם נכון, אבל גם יש גבול להתפרקות שאני מסוגלת לספוג.
קודם כל הבנתי שאני צריכה להיות שמחה שהיא מרשה לעצמה לידי להוציא את מה שהיא מרגישה. אני בנוסף על כך יכולה להבין שעשיתי משהו נכון אם היא סומכת עליי ומרגישה שהיא יכולה להוציא הכל בנוכחותי. זו כבר הרגשה יותר טובה להבין את זה, ונותן יכולת להכיל את השינויים העצומים בהתנהגות שלה.
איך להגיב לשוני בהתנהגות של הילד בבית?
- אם היא מתחילה לבכות כשאתם באים לקחת אותה מחברה או מהצהרון, אתם יכולים להיות אמפתיים אליה ולהגיד משהו בסגנון “אני רואה שאת נורא מאוכזבת, או נורא עצובה, היה לך כיף ורצית להישאר עוד… זה באמת מעצבן, אבל אנחנו חייבים ללכת”. לילדים מאד קשה עם מעברים. אם הם נהנים וכיף להם, קשה להם לעזוב. זה כמו עם אמבטיות, יש הרבה ילדים שצריך לשכנע אותם להיכנס לאמבטיה והם ממש לא רוצים לעזוב את מה שהם עושים באותו הרגע בשביל זה. ואז כשהם כבר באמבטיה וכיף להם, הם ממש לא רוצים לסיים. לכן, הילדים צריכים מאיתנו הקשבה והבנה אמפתית. הם רוצים שנבין מה הם מרגישים וניתן לזה שם. במקום לכעוס או להיעלב, נסו להיכנס לראש שלה או שלו, ולהבין מה הם מרגישים או חווים באותו הרגע ולשקף להם את זה.
- קבלו את זה שעם אמא או עם אבא מתנהגים אחרת, כי אפשר לבכות ואמא ואבא יכילו את זה ויקבלו את זה. אתם יכולים לשמוח שבקשר ביניכם היא לא מרגישה צורך להיות “הילדה הטובה” ולרצות אתכם. אתם הרי רוצים שהיא תהיה מחוברת לרצונות ולרגשות שלה, אם תגיבו באופן אמפתי ותתנו שם לרגש, אתם תעזרו לה להבין את עצמה ולהרגיש טוב.
- תנו לה חיבוק ותהיו שם בשבילה גם כשהיא בוכה וקשה לה.
נכתב בשיתוף נגה בירן, מדריכת הורים, מומחית בהכנת הורים לגיל ההתבגרות.