כמעט ולכל ילד היה, או שיש עדיין, שם חיבה שנתנו לו ההורים או החברים. הבת שלי פעם אמרה לי שהיא לא רוצה להיות מלכה, כי כל המלכות באגדות תמיד רעות או שהן מתות בסוף, לכן היא ואני נהיה נסיכות לתמיד. מאז אני קוראת לה “נסיכה”, שם שהתווסף לשלל כינויי החיבה שלה, שמלבד קיצורים והארכות של שמה, כוללים גם “יפה שלי”, “מתוקה שלי” ומדי פעם אני שואלת אותה “מי חיים שלי, מי?”, והיא עונה “אני”, ברור.
לא מזמן התפרסמה כתבה של מנחת הורים מפורסמת שטענה שאסור לנו לקרוא לילד שלנו “נסיך” או “חיים” או “אושר” או כל דבר אחר, כי זה ישפיע על ההתנהגות שלו בעתיד. ילדה שכל הילדות יקראו לה “נסיכה”, תגדל להיות מרוכזת בעצמה ותאמין שמגיע לה הכל. ילד שיקראו לו כל הזמן “חיים” בתור ילד, ירגיש מעמסה.
שם חיבה והשפעותיו
לא נותר לי אלא לשאול “באמת?!”, מה עוד נשליך על הילדים שלנו שלא באמת נוגע להם, אלא מפריע לנו? הרי בינינו, זה שהיא נסיכה ואנחנו אומרות אחת לשניה “את חיים שלי” לפחות פעם ביום, לא באמת יגרום לילדה שלי לגדול להיות מרוכזת בעצמה, או לגדול להיות אחת עם יותר מדי אחריות על הכתפיים. היא לא באמת נסיכה, והיא יודעת את זה. נכון שלמילים יש משמעות והשפעה, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן, זה סך הכל כינוי. אז למי הוא בדיוק מפריע?!
אני זוכרת שפעם שמעתי מישהי קוראת לבן שלה “אבא” ולא הבנתי מדוע, אז שאלתי והסבירו לי שבעדות מסוימות זה מקובל. בין רגע כינוי שלא היה לי ברור ואף אולי קצת מגוחך, הפך לברור. כמו שאצלנו קוראים בשמות חיבה ביידיש, שלא כולם מבינים ואולי מהצד נראים מטופשים. סבתא שלי קוראת לי “יפה שלי” והיא תמיד קראה לי כך. אני לא חושבת שלא גדלתי להיות מישהי שחושבת שהיא יפה יותר מכולן או גאה יתר על המידה. אני לא כל היום הולכת אחרי הבת שלי ואומרת לה “מי גאון של אמא? מי יפה של אמא?”, אבל כשהיא פונה אליי אז אני עונה איך שיוצא באותו הרגע, למשל: “כן יפה?”, “כן ממי שלי?” או “כן חיים של אמא?”, זה מה שמרגיש לי נכון וככה אני מדברת אל הילדים שלי.
כשהקטנה שלי נולדה, הבכור שלי לא יכל לבטא את שמה וקראנו לה “נונו”. שנים ככה קראו לה כולם. אפילו הגננות בגן והילדים בגינה הציבורית ליד הבית. היו כאלה שבכלל לא ידעו איך קוראים לה ומה שמה האמיתי. קצת אחרי גיל שלוש, הילדה החליטה שמעכשיו יקראו לה בשמה המלא “אחינועם”. היא התעקשה ולא ענתה לאף אחד שקרא לה אחרת, עד שכולם למדו והפנימו. כשהיו מתבלבלים היא היתה מתעצבנת ומתקנת. אנחנו היינו בטוחים שהיא תתגייס עם הכינוי והמפקד יקרא לה במסדר “נונו”. אך הכינוי עבר עם ההתבגרות שלה ולא נשאר ממנו דבר, חוץ מזיכרון מתוק.
ייתכן שבעתיד היא תרצה להישאר עם השם הזה, או שתרצה כינוי אחר, אולי יום אחד לא תסכים שאקרא לה בשמות חיבה מתוקים ותבקש, לפחות בציבור, שאקרא לה רק בשמה המלא. אני כבר מוכנה לזה. אבל אני לא רואה סיטואציה בה היא לא תסכים שאקרא לה “יפה”, או שהיא תתעצבן שאגיד לה שהיא החיים שלי או האוויר לנשימה שלי. כי זה מה שהיא. וזה רק כינוי. זה לא מסמל דבר על איך שהיא תגדל להיות, כי חינוך קשור בהרבה יותר פרמטרים מאשר הכינוי בו אקרא לבת שלי או אם אחליט לקרוא לה “נסיכה”. ממה שהבנתי מאותה מנחת הורים, שלל הכינויים בעיקר מפריעים לנו ההורים, ומאפשר לנו המבוגרים להמציא עוד ועוד תאוריות על חינוך כושל, במקום להתרכז בבעיות עצמן. חינוך מתחיל מדוגמא אישית בבית, ממש לא משנה איך תכנו את הילד שלכם…