כהורים, אנחנו דואגים לילדים שלנו יומם וליל. 24/7 אנחנו חושבים עליהם, דואגים להם ורק רוצים בטובתם. אנחנו נעשה הכל על מנת להגן עליהם ולשמור עליהם מפני כל רע, גם אם לפעמים זה אומר לשקר לילד פה ושם שקר לבן, או להסתיר מפניו את האמת.

כשהם תינוקות זה אולי הדבר הטוב ביותר עבורם. אבל כשהם גדלים והופכים לפעוטות וילדים, ולאחר מכן מתבגרים, לומר להם משפטים ללא משמעות או לענות להן תשובות לא מלאות, רק כי אנחנו חושבים שזה מגן עליהם, זו לא תמיד השיטה הנכונה. גם כי זה לא תמיד עובד, גם כי הם יגדלו ויבינו שהמשפטים האלה היו לעיתים משפטים שנאמרו סתם, וכך עם הזמן הם יחדלו להאמין בנו ובמה שיוצא מפינו כהורים.

לשקר לילד או לומר את האמת בכל מצב?

בנוסף על כך, הם ישתמשו באותם המשפטים שאנחנו אמרנו להם, וזה לא מה שאנחנו רוצים ללמד אותם. זה לא אומר שצריך לענות לילד בן 4 או לפעוט בן שנתיים תשובה מלאה ומפורטת לכל שאלה, או להפסיק לומר משפטים כמו ‘עד החתונה זה יעבור’, אבל זה כן אומר לשים לב מתי הם נאמרים, באיזה טון המשפטים הללו נאמרים ולהתחשב בגיל הילד. לנער או לילד בוגר שמבין על מה מדובר, אפשר להסביר בפירוט ולא “לנפנף” במשפט סתמי, רק כדי לתת תשובה כלשהי.

לשקר לילד בלי לחשוב על המשמעות

לפעמים, מבלי לשים לב בכלל, אנחנו משקרים לילדים שלנו ואומרים להם משפטים שיכולים לשלוח להם מסר מוטעה:

1. “עד החתונה זה יעבור”. כשילד קטן מקבל מכה ובוכה, אנחנו אומרים לו את המשפט הזה. הוא מבחינתו לא יודע מתי החתונה וזה גם לא מצחיק אותו. כואב לו עכשיו ו’עד החתונה’, זה עוד הרבה זמן. נכון שעד אז הכאב יעבור, אבל צריך להתייחס לכאב ולבכי שלו כאן ועכשיו, ולא לפתור אותו בזה שנציין בפניו שעוד כמה שנים הוא ישכח מזה. בעיקר כשאין לו יחוס לזמן שעובר.
2. “היא לא עשתה את זה בכוונה”. לפעמים הילד מספר לנו שאחותו או חברה הרביצה לו בגן, ואנחנו פותרים את זה ב “לא נורא, היא בטח לא עשתה את זה בכוונה”. יכול להיות שלא, ויכול להיות שכן. צריך לשאול מה היו פרטי הארוע, לבדוק אותם, ואם יש צורך בהתנצלות, לבקש שהיא תתנצל. אחרת אנחנו מלמדים את הילד שזה לא נורא להרביץ כל עוד אם לא התכוונת לכך. ובכל זאת, אם אותה ילדה בגן כן התכוונה להרביץ, ולמרות זאת יאמינו לה שהיא לא עשתה את זה בכוונה ולא יקשיבו לצד שלו בסיפור… היא תצא “זכאית” בכל מקרה.
3. “אם תשתדל ותנסה, תמיד תצליח”. אמנם מדובר במשפט עידוד מאוד יפה וחזק לומר לילדים, אבל מה קורה אם הילד משתדל, בכל כוחו מנסה, ולא מצליח? הוא יכול להרגיש מאוד רע עם עצמו, ואפילו לחוש רגשות אשמה. צריך להסביר לו שתמיד צריך להשתדל, לנסות ולתת את הכי טוב שאתה יכול, וכך תצליח כמה שתוכל. לפעמים מנצחים, לפעמים מפסידים, אך לומדים מכל פעם ומשתדלים יותר בפעם הבאה. אם למשל מדובר בנער שלא למד היטב למבחן ולאחר מכן לא הצליח בו, זו דוגמה מעולה להראות לילד שאם ישתדל בפעם הבאה, יצליח יותר.
4. “אנחנו(אמא/אבא) תמיד נהיה פה בשבילך”. נכון, זה מה שאנחנו מקווים ורוצים, וכך גם הילדים. אבל אנחנו חיים בעולם קשה ולא צפוי. אני אומרת את המשפט הזה לילדים שלי והלב שלי מתכווץ, כי באמת ובתמים אני לא יודעת מה יקרה מחר. אם חלילה יקרה לי משהו והם ירגישו שאמא שלהם עזבה אותם? למרות זאת, זה משפט שלא הייתי מפסיקה לומר להם, ולו רק בגלל התקווה שהוא נותן.
5. “כשתגדל לא יהיה יותר צבא” / “כשתגדל לא יהיו עוד מלחמות”. משנות ה-70 שרים לנו על זה. למי מאיתנו לא הבטיחו את זה? אבל לצערנו, במדינה כמו שלנו זה לא נכון, ואולי עוד כמה שנים הילדים שלנו יוכלו להבטיח את זה לנכדים שלהם. אבל אנחנו, כנראה שלא.
6. “אם תאמין מספיק ותרצה מספיק, זה בסוף יתגשם” – נכון, צריך להאמין. ונכון, צריך לרצות חזק. אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק וזה תלוי נסיבות. אם הוריו של הילד התגרשו, והוא מאמין ורוצה בכל ליבו שהם יחזרו? זה לא מבטיח שזה יתגשם והם ישובו להיות יחד, נכון?! צריך לעודד את הילדים לחלום, אבל גם להיות מציאותיים.
7. “הכל בסדר”. ילדים מרגישים הכל. ה-כ-ל. את הלחץ שלנו, את הפחד, את העצב, ואת השמחה. כשאמא עצובה והילד שואל “אמא את מרגישה טוב? הכל בסדר?”, והיא עונה שכן, היא בעצם משקרת לו ומטעה אותו. נכון, היא לא צריכה להסביר לו את כל מה שעובר עליה, אבל אפשר גם להגיד “אמא עצובה” או “אמא לא מרגישה טוב אבל זה יעבור”, והכל יהיה בסדר. אפשר להסביר לילד את המצב שלך באמצעות משהו שעבר עליהם, בסגנון “זוכר שקיבלת מכה וכאב לך ובכית? אז גם לאמא קצת כואב והיא בוכה ואני אהיה גיבורה בדיוק כמוך וזה יעבור לי”. ככה הוא יבין שהוא באמת מרגיש שמשהו לא בסדר, אבל בקרוב זה יסתדר.

נכון, זה קשה לא לומר להם את המשפטים הללו. וזה קשה לא לשמור עליהם בתוך צמר גפן, אבל העולם בחוץ אכזרי הרבה יותר. לכן, עדיף שאנחנו נהיה אלה שחושפים אותם למציאות, אך בהדרגה ובצורה נכונה ומבוקרת.