אין לנו טלוויזיה בבית. גם אצל אבא שלהם אין לילדים טלוויזיה, ובטאבלט אני מרשה לשחק שעה ביום, ולא כל יום. אני רוצה ומעדיפה שיראו תוכניות שיש בהן מידע רלוונטי עבורם, תוכניות שילמדו אותם דברים, תכניות שיצחיקו אותם, ושיעבירו להם מסר לחיים. מה ריאליטי מלמד? חטטנות, מציצנות, תחרותיות. בנוסף על כך, נוטע בילדים תקוות שווא שאפשר להפוך לכוכב בין רגע, מבלי לעשות כלום, ללא כל הישגים בתחום כלשהו. רק להיות מפורסם, כאילו מדובר באיזה מקצוע מבוקש. כל מה שאני לא מאמינה שצריך ללמד את הילדים שלי, נמצא בתכניות הריאלטי.

בבית שלנו, יש לי שליטה על התכנים. הילדים צופים בתכניות באמצעות המחשב הנייד שלי, מחליטים במה לצפות מבין המבחר הקיים שאני מרשה, והאמת היא שאני בסדר גמור עם זה, ואתם יודעים מה? גם הם. אמנם הם מכירים כבר את כל כוכבי הילדים מהגן, שרים את כל השירים בעל פה… אך הם לא יזהו אף אחד מהם ברחוב.

בנוסף, הסדרות שהם רואים במחשב, אלו הסדרות שאני ראיתי בתור ילדה, וכל התכנים שהם צורכים עוברים סינון קפדני שלי. אני עד כדי כך מקפידה איתם, שכשהם אצל חברים ויש סדרה שאסור להם לראות, הם אומרים להורה של אותו ילד שאסור להם. כן, אני יודעת שהם יגדלו וירצו לראות יותר, אני רואה את זה כבר עכשיו אצל ההורים שלי. כשהילדים נכנסים אל הבית שלהם, הם ישר מבקשים לראות משהו ב”מחשב הגדול”. אני יודעת שהם ירצו לראות ובוודאי גם יראו, סרטים וסדרות שאני לא מרשה, רק כי אני לא מרשה, וזה יהיה הסוד המתוק שלהם ושל החברים שלהם. כולנו עברנו את זה.

בעד ונגד צפייה בריאלטי

מה הופך את הסדרות של פעם ליותר טובות? למה את אלה שאני גדלתי עליהן, למרות שהן רחוקות מלהיות פוליטיקלי קורקט, אני כן מרשה להם לראות אבל אני לא מרשה להם לראות סדרות ריאלטי, או סדרות אחרות שמוצגות כיום? הסיבות הן:

1. השפה הרדודה.
2. המסרים הנמוכים.
3. מחסור במסרים חינוכיים.
4. יתר אלימות.
5. לבוש חשוף ומינימליסטי של הנערות.

להמשיך?

ריאלטי, לאפשר לילדים או לא?

אני חושבת שהבנתם את הרעיון. לגבי ריאלטי ספציפית, הסיבה שאני לא רוצה שילדיי יצפו בתכניות ריאליטי היא שריאליטי מבחינתי מייצג את כל מה שאני לא אוהבת בטלוויזיה. תכניות המציאות מזכירות לי בכל פעם שמתחילה עונה חדשה, למה אין לי את המכשיר הזה בבית. מכיוון שאנחנו חיים במדינה מאוד קטנה, אי אפשר לפספס פה באמת מי זכה, מי מתמודד, ומה קורה במהלך התוכנית. אני נחשפת להכל בעל כורחי. אבל האמינו לי שאם אפגוש בזוכה באמצע הרחוב, לא אדע לזהות מי הוא ובאיזו תכנית ריאלטי הוא השתתף. כך גם הילדים שלי.

כאשר אני מארחת חברים של הילדים אצלנו בבית, הם נכנסים בפעם הראשונה ומסתובבים בסלון מנסים להבין מה פה לא בסדר. אז הם מגלים בהפתעה “אין לכם טלויזיה!”. נכון. אין לנו. “אז איך אתם רואים את תוכנית הריאליטי שהתחילה אתמול?”, שאל חבר של הבן שלי.

הם עוד לא בכיתה א’, אני מוכרחה לציין, וכבר עולמם סובב סביב הז’אנר הכל כך מתועב בעיניי. הבן שלי לא הבין מה זה בכלל. אני אמרתי שאנחנו לא רואים. ריאליטי לא מעניין אותנו. הילד לא השתעמם במהלך הערב אצלנו, כי הילדים שיחקו ונהנו יחד. כשהאמא באה לאסוף את הילד, היא קצת היתה בהלם מכך שהיה לו כל כך כיף, כי ‘בבית הוא לא יכול בלי טלוויזיה והוא ממש אוהב את תכנית הריאליטי החדשה שהתחילה אתמול!’. אז הנה, בבקשה, הוא יכול בלעדיה, והוא באמת לא חייב להיות צמוד למרקע. לטעמי, הריאליטי של הילדים צריך להיות החיים שלהם עכשיו, ולא איזו תכנית מציצנית בטלוויזיה שתעביר להם שעתיים של בהייה רצופה במסך.