תמיד רציתי להיות אמא. אצלי זה לא סתם משפט, כי באמת תמיד רציתי להיות אמא. אני זוכרת שבגילאים מאוד מוקדמים כבר דמיינתי איך זה יהיה, חיכיתי לרגע שאהפוך לאמא, ציפיתי לו. הייתי עומדת מול המראה ועושה כאילו יש לי בטן, כדי לנסות לדמיין איך אראה כשאהיה בהריון. ואז, דווקא כשגיליתי שאני בהריון, הייתי בשוק. פתאום קלטתי למה נכנסתי או שלא באמת קלטתי, כי להיות אמא כמו בסרטים זה טוב ונחמד, רק שקודמים לזה הריון ולידה ואז יש תינוק, ורק אז אני אמא. אז נלחצתי.
בזמן ההריון ניסיתי לדמיין את עצמי אמא, ודווקא אז פתאום היה לי קשה יותר לחשוב ולדמיין איך אהיה כשסוף סוף יהיה לי תינוק משלי. הייתי עסוקה מדי ב”להרגיש את ההריון”, לחוות אותו, לראות את הגוף שלי משתנה. היו רגעים שממש הרגשתי שאני בתוך סרט מדע בדיוני בו האישה מגדלת חייזר בגופה והוא תכף יפרוץ החוצה.
התגשמות החלום להיות אמא
מרוב שהייתי לחוצה בהריון, הוא עבר עליי בצורה קשה. כל תופעת לוואי, כל שלב שאמור להיות לפי הספר, הופיע אצלי ובגדול. כולל הבחילות, החשקים, העלייה במשקל, הבצקות… ה-כ-ל. חוויתי את הכל והתבאסתי. “זה מסע הייסורים שאני צריכה לעבור בשביל להיות אמא?”, חשבתי לעצמי. אבל אז, כשהוא התחיל לזוז בתוכי והרגשתי אותו זז וראיתי באולטרה-סאונד תמונה של עובר ולא של אפונה קטנה – פתאום הבנתי שאני כבר אמא.
אני מגדלת בתוכי אדם ויוצרת אותו. כל מה שאני אוכלת, הוא אוכל. כל מה שאני שותה, הוא שותה. כל מה שאני נושמת, הוא נושם. אני מקור החיים שלו – אני אמא שלו. ואז עוד יותר נלחצתי. “מה אם אני לא אמא מספיק טובה?”, “מה אם אני לא מטפלת בעצמי טוב מספיק בזמן ההריון כדי שיצא לעולם תינוק מושלם כמו שהוא צריך להיות?”, “אולי אני עושה לו בכלל נזק…?”.
לקראת הלידה הפחד הגדול שלי היה שירדו לי המים באמצע שום מקום ואלד ברחוב. בסוף, באמת ירדו המים וילדתי מיד, אבל למזלי זה קרה בבית החולים. ואז הוא יצא. נתן צרחה אחת קצרה, ובין רגע הייתי לאמא. בהתחלה לא קלטתי. גם כשהכנתי בקבוק, גם כשקמתי בלילה, גם כשהחלפתי לו חיתול – עשיתי את הכל על אוטומט, כי פשוט הייתי צריכה לטפל בבובה הזו שנתנו לי מבית החולים, ואם הם חושבים שאני מספיק אחראית, אז מי אני שאתווכח איתם?!
עבר יום, עברו יומיים, ואני מביטה ביצור המושלם הזה שאני יצרתי ועוד לא לגמרי מבינה שאני אמא שלו, ויום אחד הוא יקרא לי ככה. עוד לא קולטת את המילה “אמא” ואת המשמעות שלה. לאחר שמונה ימים, ביום של הברית, עדיין לא הייתי מפוקסת ממש. כמובן שארגנתי את הברית, נפגשתי עם המוהל, הצטלמתי וחייכתי, אבל לא קלטתי עדיין. בערב של הברית, התינוק לא הפסיק לבכות. עד אז הוא היה עדיין “התינוק”, למרות שהיה לו שם למרות שהוא הבן שלי. הוא בכה ואבא שלו לא הצליח להרגיע אותו לא משנה מה. אז אני לקחתי אותו וחיבקתי, התיישבתי על כדור פיזיו, קפצתי קלות ונדנדתי אותו, שרתי אליו ודיברתי אליו, קראתי לו בשמו והרגעתי אותו שאמא תמיד תהיה איתו.
אז הבנתי – אני אמא שלו! כמו בכל השירים, בכל הסיפורים. אני עשיתי אותו, אני יצרתי אותו ועכשיו תפקידי לטפל בו, בריאותית, נפשית, פיזית, רגשית. לאהוב אותו, לספק לו את צרכיו, להגן עליו, לכעוס עליו, לגדל אותו, לחנך אותו… המון אחריות יש עליי. המון לחץ. המון ציפיות. אבל באותו רגע, כל זה לא שינה לי. מה שכן שינה לי, זה שהוא נרגע. ונרדם. אני נשארתי ערה והבטתי בו, ביצור המושלם הזה, שעד לפני רגע היה זרעון קטן ברחם שלי. הבנתי – אני אמא.