בבוקר פיזרתי את הילדים בגנים, וחזרתי הביתה להתארגן לפני שאני יוצאת לעבודה. שתיתי קפה, נכנסתי להתקלח… ובאמצע המקלחת, קלטתי שאוטומטית לא סגרתי את הדלת. כן, גם כשאני לבד בבית, אני מתקלחת והולכת לשירותים עם דלת פתוחה. יותר מחמש שנים אני כבר עושה את זה, שאפילו לא שמתי לב. שעשע אותי עד מאוד העניין, אז התחלתי לחשוב על כל מיני דברים שאני עושה אוטומטית מאז שאני אמא. לחלק מהדברים התרגלתי והם הפכו לשגרת היומיום שלי, ובשאר הדברים, שכבר כמעט שכחתי איך הם מרגישים, אני די מתגעגעת למצב הקודם. קבלו את העשרה הבולטים ביותר שהצלחתי לחשוב עליהם:
מאז שאני אמא החיים השתנו.
- ללכת לשירותים עם דלת סגורה ובלי סטופר. פעם כשהייתי צריכה לשירותים לא הייתי צריכה להודיע על זה, לא הייתי צריכה לוודא שכולם במצב לא מסוכן (אם יש תינוק לאבטח בלול ואם יש ילדים להרחיק מחפצים חדים ולסגור דלתות וכדומה), הייתי סוגרת את הדלת, אפילו נועלת, ולא סופרת שניות. מאז שאני אמא הדלת תמיד חצי פתוחה (סביר להניח שיש ילד מהצד השני שדווקא עכשיו חייב לדבר איתי), אני מסיימת במהירות שיא ויוצאת לבדוק נזקים.
- להנות מהמקלחת. שוב, עם דלת סגורה, בלי ילד שמתקלח איתי ובלי אמבטיות שגמרו לי את המים החמים. בלי להירדם בעמידה תוך כדי מקלחת, ובלי ילדים שעכשיו חייבים לריב, ואני רצה חצי רטובה, עטופה במגבת עם שמפו על הראש, בכדי להפריד ביניהם.
- לשתות כוס קפה חמה. אפילו לא חמה. אבל שתהיה כוס אחת. מההתחלה ועד הסוף. להכין קפה, לשתות אותה ולשים את הכוס בכיור. אולי אפילו להתפרע ולשטוף אותה!
- לשטוף כלים כשאני מסיימת לאכול, ולא כשלפני ארוחת הערב אני מגלה שאין צלחת אחת נקייה, וכבר יש לי יצור שחי במים שהצטברו בכיור.
- לדבר שיחה נורמלית בטלפון. אפילו שיחה קצרה על כלום. דקה וחצי של לשאול חברה “מה נשמע” ומה היא עושה היום. או לקבל טלפון חשוב מהעבודה/בנק/כל מוסד שהוא ולהצליח לדבר עם הצד השני, בלי לעצור בין לבין להעיר ‘תשחרר את אחותך ומיד’, ‘תוציא את זה מהפה’, ‘תעזוב את הזנב של הכלב!’, או לחילופין להקשיב לאחד הילדים שעכשיו אבל ממש עכשיו דחוף לו לספר לך מה היה בגן…
- לנהל שיחה שלמה בלי שכל מילה מסתיימת באות ‘י’. עם הילדים זה עוד איכשהו נסבל, אבל כשאני שואלת מבוגר אם הוא רוצה ‘חיבוקי’, קולה בפחית או ב’בקבוקי’, זה כבר מתחיל להיות מוזר. ולפעמים גם לא נעים.
- להתלבש לבד בחדר מבלי שמישהו ילטוש בי עיניים ויתעניין בכל אחד מהאיברים הפרטיים שלי, ויתהה למה הם נראים ככה, למה הם נועדו, ואם גם לה/לו יהיו כאלה בעתיד.
- ללכת לישון ולא להירדם ישר. להתקלח, לצחצח שיניים, להיכנס למיטה ולקרוא ספר. אולי אפילו לנהל שיחה קצרה, לראות משהו בטלוויזיה או במחשב, וללכת לישון בהגדרה של ‘ללכת לישון’. לא לוותר על הכל, רק כי אני נופלת מהרגליים או לנסות לעשות הכל ממש מהר, ולהירדם לפני שהראש נוגע בכרית…
- לקום בשעה נורמלית וביקיצה טבעית בשבתות ובחופשים, או בכלל, אפילו במהלך השבוע. לא להעיר את השמש או לוודא שהציפורים התעוררו, אלא לקום בשעה שבאמת מוגדרת בוקר ולא לפנות בוקר.
- לסרק את השיער במסרק רגיל או במברשת, ולא להצטרך להשתמש במסרק כינים רק לוודא שלא נדבקת (שוב) מהילדה.
אז נכון החיים שלי השתנו ואני באמת מתקלחת עם דלת פתוחה גם כשאני לבד. אבל גם אז, במקום להנות מהמקלחת, אני קצת עצובה שהם לא בבית ואין את הקול של הצחוק שלהם שמהדהד בחדרים, וממלא את הבית באושר.