אחרי שאת יולדת ואת ממש מאושרת שיש לך תינוק שהוא כל עולמך, נוני קטן חסר אונים שכל כולו שלך והוא תלוי רק בך, את גם מגלה שהוא הייצור הכי אגואיסטי שיש. הוא לא עושה את זה בכוונה, למען האמת הוא בכלל לא מודע לזה. אבל הוא תמיד יהיה מקום ראשון, ואת תמיד תצטרכי להתחשב בו, לפני שתחשבי חצי שנייה על עצמך.
הוא תמיד יאכל קודם, יתקלח קודם, יירדם קודם. כל הרצונות שלו באים לפני הרצונות שלך. ועד שתחליטי מה לעשות בחצי שעה פנויה שיש לך פתאום, ותתלבטי עם עצמך אם להתקלח, לשתות קפה, לעשות פיפי, לאכול משהו, לקפל כביסה וכן הלאה, הוא יתעורר או ירצה לאכול או כל דבר אחר שיבוא לפני מה שאת רצית בדיוק לעשות באותו הזמן.
דבר נוסף שאת מגלה זה שלכל העולם (ואישתו ואחותו), יש דעה לגבי התפתחות התינוק שלך, ולגבי הדרך שאת מגדלת אותו. כל אחד ואחד גם חייב לשתף אותך, להעיר לך, לתת לך “עצה טובה”, ולספר לך כמובן איך זה היה כשהם גידלו את הילדים שלהם. האמת? הדבר היחיד שאת באמת רוצה עכשיו זו לא עצה אלא מישהו שיחזיק אותו רגע אחד בודד, כדי שתוכלי לשבת ולשתות קפה, בלי שהתינוק מחובר אלייך.
לפני מספר ימים, הייתי אצל חברה שילדה בן ראשון. בכל רגע שהוא קצת התבכיין או השמיע קול, היא ישר החלה להניק. סך הכל יש לי שני ילדים, ובכלל לא הנקתי, אבל משהו בסיטואציה לא נראה לי נכון. אבל שתקתי. אני לא באה לחנך, ואת מה שהיא צריכה ללמוד, היא תלמד לבד. גם אם זה ייקח כמה לילות של הנקה כל שעה. אז היא תקום כל שעה עד שהיא תלמד להכיר אותו, והוא ילמד להכיר אותה… ואז היא תקום כל שלוש שעות.
להתחיל להיות אמא
ההתחלה לא קלה. חופשת הלידה היא הגדרה מאוד מוזרה לשלושת החודשים הראשונים בהם את מבלה עם ייצור קטן וצווחני שרק דורש ולוקח ושואב ממך כוחות, שאת מרגישה שקיבלת ביחד עם הלידה שלו. אחרת אין לך מושג איך את מתפקדת ככה, אחרי בקושי שעתיים שינה בלילה הקודם. בהתחלה אין לך מושג מה לעשות, ולכן את מתאימה את עצמך אליו. את קמה מתי שהוא קם, אוכלת מתי שהוא אוכל, לפעמים אפילו מנסה תוך כדי, ובעיקר ישנה מתי שהוא ישן. איך שהוא נרדם, את נרדמת תוך כדי מחשבות של מה יותר דחוף לעשות קודם. מסתבר שמה שהכי דחוף לעשות קודם, זה לישון.
אחרי שאת יולדת החיים משתנים לחלוטין
אחרי כמה חודשים התינוק מתחיל להגיב לסביבה, ואת אמורה להפוך לצוות הווי ובידור צמודה שלו. לעקוב אחר ההתפתחות שלו, ובמקביל ליצור סדר יום. וזה אם את בבית איתו, כי אם הוא במעון או עם מטפלת, זו כבר דרך אחרת לגמרי של התמודדות. תינוק בן שלושה חודשים (אפילו לפני) כבר צריך סדר יום. גם עבורו, אבל גם עבורך. להתאים את עצמכם זו לזה, וגם ליצור מצב בו את נושמת, מחייכת, ישנה (בערך), ובעיקר לא מרגישה שאת תקועה בתוך מעגל נוראי ללא כל דרך יציאה. הסביבה מבחינתה, מצפה ממך לעשות את כל זה תוך כדי חיוך ענק של “איזה כיף לי, ילדתי ואני בחופשת לידה!”.
אני אמא, אך בתנאים שלי
לא הייתי מהאימהות עם היד על השעון, שמקלחות בדיוק בשבע וארוחה אחרונה בדיוק בשמונה. עשיתי לעצמי טווח שעות שאוכל להסתדר בו. זה לקח שבוע שבועיים, אבל נוצר לי סדר יום נח והגיוני. התינוק עדיין דרש, לקח, שאב והכל עדיין סבב סביבו, אבל היה לי יותר קל להתמודד עם זה. פתאום טיולים בחוץ, פעילויות התפתחותיות למיניהן, וארוחות בוקר עם חברות, נהיו משהו שאפשר לעשות. מסתבר שהן אפילו הרבה יותר כייפיות אם את לא מתעפצת באמצע.
החודשים הראשונים זכורים לי בעיקר כצ’ק ליסט של להאכיל-לחתל-לקלח-להרדים להאכיל-לחתל-לקלח-להרדים, וחוזר חלילה. וההרגשה שמלווה אותך היא שאת פשוט מעבירה את היום בציפייה שבעלך יחזור מהעבודה וייקח אותו קצת, או שאמא שלך תבוא ותעזור לך, או שתכירי חברה חדשה בטיפת חלב עם תינוק בערך באותו גיל ואותן “בעיות”.
ואז את מוצאת את עצמך יום אחד בפארק, יושבת על ספסל, נהנית מהשמש, מנדנדת את העגלה והוא מחייך אלייך בחיוך גדול ואוהב, אסיר תודה כי את אמא שלו. פתאום את חושבת, בעצם את בטוחה, שהוא מרגיש ומבין, ויודע את כל מה שאת עושה בשבילו. אתם מחוברים, וכל ההשקעה הזו, שווה את זה. הרי, הוא יגדל ויתפתח, ולא יישאר אגואיסט לנצח. ואז עוברת סבתא נחמדה לידך, ומחמיאה לך עליו. והכל, אבל הכל, שווה את זה, באותו רגע קטן של אושר.