השבוע יצא לי לקחת חלק בפעילות כלשהי עם כמה אימהות והילדים שלהן, כולם בטווח הגילאים של שש עד אחד עשרה שנים. כל הילדים היו פעילים, קישקשו ודיברו, קמו והתיישבו, והיו קצת חסרי סבלנות או לסיכום – ילדים. כן, היו כאלה קצת יותר פעילים מהאחרים, והיו כאלה קצת יותר קולניים, אבל לא שום דבר חריג לילדים בגילם.
לא יכולתי שלא לשים לב לאמא אחת, שישבה לידי וכל הזמן העירה לבן שלה: ‘שב כבר’, ‘תהיה בשקט’, ‘סבלנות’, ‘חכה רגע’, ‘תן לי, אני אעשה את זה!’. כל זאת, מבלי לתת לו כמעט הזדמנות להגיב. הילד רק קם, והיא אמרה לו לשבת. הילד טיפה הרים את הקול, היא אמרה לו “שקט!”. בכל פעם שניסה משהו לבדו, לקחה לו ואמרה שהיא תעשה במקומו. פעם אחת כשכבר נמאס לו, ויאמר לזכותו שהוא היה מאוד סבלני, הוא התריס בה ואמר לה בקול רם ותקיף “אמא די כבר, עזבי אותי בשקט!”, והסתובב עם הגב אליה.
האמא הסתכלה עליי במבט מתנצל ואמרה: “אני מתנצלת, הוא פשוט עם הפרעות קשב וריכוז, לא יכול לשבת לרגע… צריך למתן אותו”. אמרתי לה שאין שום סיבה להתנצל. להפך, הרגשתי בתוכי שהיא זו שצריכה להתנצל, כי הילד לא עשה דבר לא בסדר. הפרעת קשב וריכוז , לפי הגדרת המילון היא “הפרעה ניורולוגית התפתחותית, אשר מתבטאת בקשיים בקשב, קשיים בריכוז, והיפראקטיביות”. על פי הגדרה מילונית זו מדובר בערך בכל ילד שני, לא?!
מדובר בתופעה שכיחה ביותר שמתפתחת בחמשת שנותיו הראשונות של חייו של הילד ואינה נעלמת. היא יכולה להפריע לו בלימודים, בעבודה, ביחסים בין אישיים ובזוגיות. כאשר ילד מאובחן (לא לפני גיל חמש) בהפרעת קשב וריכוז, הוא מקבל טיפול מותאם אצל הרופא, שכולל לעיתים קבלת כדורים כדוגמת ריטלין.
האם לתת לילד ריטלין או לא?
נכון שאני לא מכירה לא אותו ולא אותה, ואין לי מושג מה קורה בבית שלהם, או בכיתה שלו, אבל יצא לי לבלות איתם שלוש שעות תמימות ולראות איך הילד מתנהג. לטעמי, הוא לא היה חריג מאחרים בצורה יוצאת דופן כלל וכלל. נכון, הילד היה קצת קולני וקצת פעיל יתר על המידה, אבל בעיקר מה שהוא צריך זה שיגידו לו שהוא בסדר. שהוא יכול. קשה לו לשבת? הפעילי אותו. קשה לו להיות בשקט? עני לו בשקט וברוגע, והוא יענה לך חזרה באותה הדרך.
מה שהיה חסר שם זו סבלנות. בשלב כלשהו הילד שלה התחיל לשחק עם שלי, וביחד הם השתוללו ובילו להנאתם. עם עין אחת לכיוונם כל הזמן, לא הערתי, אלא נתתי להם לפרוק. האמת, גם אם הם קצת יותר פעילים, יותר קולניים, וקצת יותר קופצניים מהילדים האחרים סביבם, כל עוד הם לא פוגעים זה בזה או בעצמם או באחרים, אין לי כל סיבה לעצור אותם. שיתפרקו וייהנו. האמא, לא הסכימה עם הגישה שלי. היא העירה לבנה בלי סוף, והוא השיב בפרצוף חמוץ מעת לעת. לאחר מספר דקות, היא אמרה לי: “אני לא יודעת איך את מתמודדת. אני לגמרי מיואשת וחושבת לבקש מהרופא מרשם לרטלין עבורו”.
למשמע המילה הזו קצת התכווצתי. ריטלין, או בשמו הרפואי “מתילפנידאט”, הינו חומר פסיכואקטיבי, שתפקידו להמריץ את מערכת העצבים המרכזית. יש לו השפעה מרגיעה, והוא ניתן כטיפול להפרעות קשב וריכוז. עכשיו נשאלות השאלות הבאות – “האם כל ילד שהוא קצת יותר פעיל וקצת קשה לו להתרכז, או פחות מתאים למסגרת משאר הילדים, צריך להיות מאובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז? האם כל ילד כזה הסובל מהפרעה כלשהי של קשב וריכוז (כמו כמעט כולנו) צריך להיות מאובחן? האם אין דרך לעזור לילד ולעודד אותו ללא תרופות, או שבכימיה מטפלים בכימיה, ורטלין זה חובה?”.
יש הורים שיגידו שאין ברירה. הילד לא מתפקד, הם לא מצליחים להשתלט עליו. בלי רטלין, אין להם חיים. כן, עד כדי כך. יש הורים שיגידו שאין מצב שהחומר הזה או כל חומר אחר נכנס לגוף של הילדים שלהם, והם יעשו הכל בשביל לעזור לו באמצעות כל טיפול שאינו תרופתי. אני אמנם שייכת לקבוצת ההורים השנייה, אבל לא שופטת את קבוצת ההורים הראשונה. אני רק יכולה להמליץ לכל הורה לבדוק טוב טוב מה הוא מכניס לגוף של הילדים שלו, ומה אותו הורה יכול לעשות עם הילד ועבורו, חוץ מלהזין אותו בכימיקלים.