השבוע, בעקבות מה שקרה במהלך מצעד הגאווה בירושלים, היו לילדים שלי לא מעט שאלות. אני נוטה להסביר להם את האירועים בצורה הכי אמיתית וכנה שאני יכולה, בהתאם לגילם, כמובן. נכון שהם קטנים יחסית, אבל אי אפשר להסתיר מהם לגמרי את מה שקורה מסביב. מספיק שאני מקשיבה לרדיו, ויש חדשות כל שעה עגולה, או שאני מדברת עם חברה, והם קולטים דברים ושואלים שאלות.
איך ילדים רואים את מצעד הגאווה
זה התחיל כשהקטנה שלי שאלה אותי בבוקר אם מותר להתנשק בלי חתונה. אז אמרתי לה שכן. כששני אנשים אוהבים זה את זה או נמשכים זה לזה, זו דרך להראות חיבה, גם אם הם לא נשואים. אז היא שאלה אם גם לבן ובן מותר להתנשק, ועניתי “כמובן שכן”. לאחר מכן היא שאלה אם לבת ובת גם מותר להתנשק. עניתי בשנית: “כמובן שכן”. ואז היא שאלה אם לברבי וצב נינג’ה מותר להתנשק. בהתחלה גיחכתי, ואז הבנתי שהיא רצינית.
מצעד הגאווה בעיני הילדים שלי
מבחינתה זה העולם שלה, והיא רוצה לדעת מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא. אז הרצנתי ברגע, ועניתי לה: “כן, גם לברבי וצב נינג’ה מותר להתנשק, וגם בלי חתונה”. אחר כך הם שיחקו שניהם ביחד. שתי בובות הברבי שלה היו חברות והתחבקו, והבן שלי צחק עליה. היא ניסתה להסביר לו שזה בסדר, והוא אמר שזה מצחיק. בדרך כלל אני לא מתערבת להם במשחקים, אבל זה מקרה שהיתי חייבת להתערב בו, על מנת להסביר להם את הדברים.
הושבתי אותם לשיחה, והסברתי ששום דבר לא מצחיק. מה שנראה להם נורמלי והגיוני, לאחרים לא, ולהפך. בדיוק כמו שלהם יש שני בתים, הבית של אמא והבית של אבא, לאחרים יש בית אחד. בעוד להם זה נראה מוזר שאבא ואמא ישנים ביחד, לחברים שלהם זה נראה מוזר שאני ישנה לבד. כן, זה קצת גדול עליהם, אבל אני רוצה שיקבלו את השונה וכמה שיותר. כדאי שהם יבינו שאין דבר כזה יוצא דופן לרעה. עכשיו הם בשלב של “בנות זה איכס”, “בנים זה מגעיל”, “ורוד זה צבע של בנות…”, ואני עושה כמיטב יכולתי לעשות סדר בכל הכאוס הזה.
אני יודעת שעכשיו הבנות לא בדיוק מעניינות אותו, כי הוא בן שש, ואני בעיקר צוחקת עליו שעוד פחות משש שנים זה ישתנה. אך, כשהם אומרים משפטים כמו “זה של בנות”, אני אומרת שזה לא נכון. אין כזה דבר “של בנים” ו”של בנות”. החלוקה הזו קיימת אולי בעולם הגדול, אבל לא אצלי בבית. נכון, יש דברים שאני מאמינה שהם טבועים בנו מלידה. הוא למשל, כל דבר שנופל על הרצפה הופך לכדור אצלו, הוא כל הזמן בונה רובים מחלקי צעצועים, והיא מתעניינת בנסיכות ובאיפור. לשאלה “כמה זה טבוע בהם מלידה, כמה מזה זה אופי, וכמה מזה זו השפעת הסביבה?”, אין לי באמת תשובה. כל מה שתלוי בי, מקבל הסבר הגיוני. לפי השקפת עולמי, בן יכול לאהוב ורוד וללבוש שמלה, ואפילו להתאפר. בת יכולה לשחק כדורגל, וזה לא הופך אותה לגברית או אותו לנשי.
כשהבן שלי היה בגן, לפני גן עיריה, הוא מאוד אהב להתקשט בשרשראות ולמרוח לקים על האצבעות. יום אחד לקחה אותי הגננת לצד ואמרה לי “אם תמשיכי ככה יצא לך ילד הומו”. המילה הזו נאמרה כאילו מדובר בקללה. אני עניתי לה – “זה מולד. לא משנה מה ילבש, או איך יתנהג עכשיו, זה לא מה שיהפוך אותו לכזה או אחר. וגם אם כן, אני אמא שלו, ואני בסדר עם זה”. היא התפלאה ממש. “ומה אם ירקוד על הבמות במצעד הגאווה?”, שאלה. אני עניתי, שאנופף לו מהקהל ואעודד אותו. זה בדיוק מה שאעשה.
אף אחד מאיתנו לא רוצה שהילד שלו יהיה חריג או שונה, אבל מה ההגדרה היום לחריג ושונה? מי הפך משהו אחד לנורמלי ומשהו אחר ללא נורמלי?! הקטנה שלי חשבה על זה כל היום, ושאלה למה האיש הזה, שמדברים עליו בחדשות, דקר עם סכין אנשים אחרים. היה לי קשה לענות לה. איך מסבירים לה שיש אנשים פסיכים בעולם? העולם שלה כולו ורוד.
אז אמרתי לה שיש אנשים ששוכחים את החוקים הראשונים, ובהם ‘אל תרצח’, וחושבים שהם עושים משהו טוב כאשר בעצם הם לוקחים את החוק לידיים, וזה אסור. לאף אחד אסור. אני משתדלת לא לדבר במושגים של טוב ורע, כי זה משתרש מאוד מהר אצלם, והם עדיין לא מבינים מה המהות של הדברים. היא רצתה לדעת אם אותו בחור שדקר, יקבל עונש, ואני עניתי שאני מאוד מקווה שהוא יקבל עונש חמור. “יופי”, היא אמרה, “כי הוא טיפש, מה אכפת לו אם ברבי תתנשק עם צב נינג’ה?”. ככל הנראה, אני את שלי עשיתי.