לא תמיד הצלחתי לקבל תשובות מלאות לשאלות שלי ולפעמים התשובות שלהם תסכלו אותי. “איך היה בגן?” -‘טוב’, “מה עשית?” -‘כיף’. גם אתם שואלים אותם אחרי הגן או בית הספר את השאלות האלה ואלו התשובות פחות או יותר שאתם מקבלים? בהתחלה זה היה מעצבן אותי נורא. כבר הייתי צוחקת ועונה ביחד איתו מרוב שהתשובות היו צפויות, וחוזרות על עצמן כל יום מחדש. אבל אז מישהו הסב את תשומת ליבי לנושא ואמר לי דבר נכון – “אם את רוצה תשובות תשאלי שאלות”. מה זה בעצם אומר? שאם היו שואלים אותי איך היה היום בעבודה, סביר להניח שהייתי עונה “נהדר” או “טוב”. אבל אם היו מתעניינים יותר לעומק ושואלים אותי “אז מה עשית היום בעבודה?”, או שהיו משתמשים בשאלות מפורטות יותר “עם מי נפגשת היום?, איפה היית?, איזו פגישה מעניינת הייתה לך?”, אז התשובות שלי היו יותר ארוכות ומפורטות, וגם היה לי חשק לענות עליהן.
לקבל תשובות מהילדים בקלות
אנחנו אוספים את הילדים אחרי יום ארוך במסגרת. הם עשו כל כך הרבה דברים במהלך השעות שם, הוצפו בגירויים ובנושאים חדשים, שיחקו, אכלו, רבו, בכו וצחקו. הם לא זוכרים לספר לנו הכל, גם לא תמיד יודעים איך, ולפעמים לא הכי רוצים לשתף. אבל אם נמשיך לשאול אותם שאלות כלליות, נמשיך לקבל תשובות כלליות. אם אתם רוצים לקבל תשובות מהילדים – תשאלו אותם שאלות של התעניינות. כשהתחלתי לשאול שאלות כמו “עם מי שיחקת בחצר היום?” או “מה למדת היום שעניין אותך?”, התחלתי לקבל תשובות יותר מפורטות. עם הזמן אפילו פיתחתי את השיטה והתחלתי לייצר שיחה ארוכה ומעניינת בכל יום אחרי הגן. אני אוספת ילדה אחת מהגן, ובדרך לאסוף את אחיה מבית הספר יש לי מספיק זמן לקבל את כל האינפורמציה של מה שעבר עליה במהלך היום, במילים שלה ובדרך שלה, ולאחר מכן אני עושה את אותו הדבר עם אחיה.
“אז איך היה בגן?”
בהתחלה אני שואלת אותה עם מי שיחקה, מה אכלה, מה היה הנושא במפגש, על איזה נושא נתנו להם לצייר. משם היא כבר מפתחת את הנושאים ומספרת לי עם מי רבה, ליד מי ישבה בארוחת הבוקר, מי מצייר יפה ופחות יפה (לדעתה האישית כמובן), ועל מי הגננת כעסה ולמה. לאחר מכן, אני עושה את אותו הדבר עם האח הבכור שלה. יש ימים שהם פחות משתפים פעולה ולא רוצים לספר כלום כמעט, או שהתשובות קצרות מהרגיל, ואז אני מבינה שייתכן שעבר עליהם יום לא הכי טוב, או שהיה משהו שלא מצא חן בעיניהם ולא תמיד יש להם את הכלים לספר לי באותה העת. בזמנים כאלו אני מתחילה לספר להם על היום שלי – לאן נסעתי, עם מי נפגשתי, אפילו מה אכלתי לצהריים.
השיתוף מהצד שלי גורם להם להיפתח, והם פתאום נזכרים בדברים שקרו בגן ובבית הספר. פתאום הם מתחילים לספר לי שהם רבו עם חבר או שהגננת גערה בה או שהמורה העירה לו. אני מזדהה איתם ומספרת להם גם על מקרים פחות נעימים ביום שלי, על מנת שידעו שגם למבוגרים זה קורה. לכולם יש ימים פחות טובים ויותר טובים. כשהם מספרים לי משהו שקרה, אני שואלת מה הם עשו, מה הם הרגישו, ואיך הם פתרו את העניין. כשקורה משהו כיף ונחמד אני נותנת להם לשתף אותי בשמחה שלהם.
דבר נוסף שאני עושה זה לבוא פנויה לחלוטין כשאני באה לקחת אותם. אני מחכה לה מחוץ לשער של הגן, כשאני מכופפת ומוכנה לגובה שלה ורק ממתינה לחיבוק ממנה. אני אומרת לה כמה התגעגעתי וחשבתי עליה במשך היום ומחבקת חזק חזק. אחר כך אני מספרת לה מה הולך להיות אחר הצהריים כדי שתדע מה צפוי, שיהיה לה סדר ומידע להמשך היום. באיסוף, אני בלי הנייד, בלי לדבר עם אימהות אחרות. אני כל כולי פנויה לילדים שלי, שלא ראיתי כל היום. אני מעניקה להם את מלוא תשומת הלב שמגיעה להם, באמת מקשיבה למה שעבר עליהם ומתעניינת, ולא סתם על הדרך.
ברכב, בנסיעה בדרך הביתה, אני מחלישה את המוזיקה כדי שנוכל לדבר. אני מתייעצת איתם מה כדאי לעשות, מה נאכל לארוחת הערב, משתפת ביום שלי ומשתתפת ביום שלהם. מאז שהתחלתי לעשות את זה הפסקתי לקבלת תשובות של “טוב” ו”כיף”, והם רבים ביניהם מי יספר לי ראשון מה עבר עליו במשך היום. אני בטוחה שהם גם מחכים לחיבוק שלי, לא פחות ממה שאני מחכה לחיבוק שלהם. אין מה לעשות, לכולנו יש ימים עמוסים, כולנו אוספים את הילדים מהמסגרות אחרי יום לחוץ, כאשר יש לנו לא מעט דברים נוספים לעשות עוד בהמשך היום. אבל אם ניתן לילדים שלנו את החצי שעה – שעה, ואפילו יותר שמגיעה להם, ונתרכז רק בהם, נקשיב להם, נתעניין בהם, כאשר באמת נשאל שאלות – נקבל גם תשובות.