ט”ו בשבט זה חג שאתה מכיר באמת רק כשאתה הורה. כשאתה מוזמן לנטיעות והילד בא עם עציץ, וכמובן שאיך אפשר בלי השיר והמשחק של “שישה בשקיק” שכל הורה שני מדקלם מתוכו את “דפיק דפוק דפיק מי שם בשקיק?”. אבל כשיש לך ילד בבית הספר, ט”ו בשבט מקבל משמעות נוספת, כי בחג זה בפעם הראשונה הילדים מקבלים תעודות.
האמת? התרגשתי. יותר מהבן שלי אפילו. כששאלתי אותו אם הוא מתרגש לקבל את התעודה הראשונה בחייו, הוא אמר לי שלא ממש והסביר שהוא כבר יודע מה הוא אוהב ללמוד ומה הוא לא אוהב ללמוד, באילו שיעורים הוא משתתף ומה לא מעניין אותו, כך שהתעודה לא הפתיעה אותו. היא גם לא הפתיעה אותי, כי לא נכתב בה משהו שלא ציפיתי לקרוא, אך בכל זאת – ההערכה המילולית הראשונה, מיני רבות עתידיות, של הבן שלי!
משמעות קבלת תעודה – לעודד לציונים או למצוינות?
קבלת תעודה בט”ו בשבט
אמנם אני לא מעריצה גדולה של משרד החינוך, לא אוהבת את מתן הציונים במספרים על מבחנים ועבודות, ולכן גם לא ממש מקפידה על הכנת שיעורים באופן הטכני שלהם. העיקר מבחינתי זה שהילד ילמד, ישכיל וישתתף בשיעור. למרות זאת, קבלת תעודה זהו רגע לעצור. רגע לקרוא, להבין במה הוא חזק יותר, במה הוא פחות, להבין איזה ילד הוא בכיתה ואיך המורים שלו רואים אותו. מכיוון שבכיתה א’ אין ציונים אלא רק הערכה בכתב, חיכיתי לזה כדי ראות מה יהיה כתוב.
הערכה מילולית היא חשובה הרבה יותר מציון במבחן. הרבה יותר מלהעתיק מהלוח או למלא משימות, זו דרך של הממונים עלייך והאחראים עלייך, במקרה הזה המורים, להביע את הערכתם וגם להעיר במידת הצורך, לתת נקודות לשימור ונקודות לשיפור. זה גם הזמן והמקום שלי בתור הורה לבדוק את הילד שלי ולראות מה הוא לומד, מה באמת מעניין אותו, מהן היכולות שלו, במה הוא יכול להשקיע יותר ולהבין איך לתת לו דרך לעשות זאת. התפקיד שלי בתור הורה הוא לחזק אותו.
מן הצד האחד, תעודה יכולה להיות שלב בו נכעס על הציונים הנמוכים, על ההערות של המורים, על יותר מדי הערות אם ישנן. מן הצד השני, קבלת תעודה יכולה להיות שלב של גאווה על הציונים הגבוהים, על הלמידה, על ההשתתפות בכיתה. אבל מעל הכל, קבלת תעודה היא השלב שבו עלינו להראות לילד שלנו שאכפת לנו, ושציונים הם לא הכל בחיים. חשוב שהוא לומד, זה ברור, אבל זה לא הכי חשוב. הנכונות, הרצון וההשתדלות חשובים לא פחות מכך.
לדרבן את הילד ולחזק אותו
כאשר המורה לאומנות כתבה לבן שלי בתעודה ש”הוא יצירתי ומוכשר אבל צריך לפטפט פחות בשיעור”, קודם כל ציינתי בפניו את העובדה שהוא באמת מצייר יפה, ואם הוא רוצה – נצייר וניצור יותר בבית. מיד בהמשך לכך הסברתי שחשוב לא לפטפט כי זה מפריע בשיעור ללמידה ולעשיה. התחלתי בדברים הטובים ואת הדברים הפחות טובים הזכרתי תוך כדי, לא בהערה, אלא כחיזוק.
במקצועות שהוא לא משתתף, או אפילו מפריע, לפני שהקראתי לו מה כתבה המורה שאלתי אותו מה דעתו על השיעור. הוא סיפר לי בעצמו שהוא פחות אוהב וגם לא משתתף, כך שבזמן שקראתי לו את מה שהמורה כתבה הוא לא הופתע. לדוגמה, במוסיקה כשהיא ציינה שהוא חייב להשתתף יותר, הוא אמר לי שזה לא מעניין אותו, אז אני לא לוחצת. שוב, אי אפשר לחייב ילד, בעיקר ילד בכיתה א’, להשתתף במשהו שלא מעניין אותו בכלל. אך כן צריך לשים דגש על כך שהוא לא יפריע לעצמו ולאחרים בשיעור.
בשיעורים שהוא חזק ואוהב כמובן הבעתי שמחה וגאווה ועודדתי אותו להמשיך. “אתה ילד נבון, עם דמיון מפותח, חוש הומור וכישרון ציור”, כתבה המורה וסיכמה את המעלות העיקריות של הבן שלי, כשהוא מסכים איתם וגם אני. “לאחרונה חל שיפור בניצול זמן למידתך בכיתה, ואתה תורם ומגלה עניין”, היא המשיכה. לי לא נותר אלא להיות גאה בו וגם בעצמי, שאני לא לוחצת ולא מכריחה, לא מחייבת ולא גוערת, אלא מעודדת, מחזקת ומסבירה לו שחשוב. על פי הכתוב בתעודה הוא מבין ומפנים היטב.
הוא קיבל תעודה ראשונה, ולמרות שלא הביע יותר מדי התעניינות, ראו עליו שהוא מתרגש לקבל מחמאות וזה עשה את העבודה. החיזוקים והמחמאות הם בסופו של דבר אלו הם שיגרמו לו להמשיך בדרך הנכונה. אתם, איך אתם הגבתם לתעודה של הילדים שלכם?