לא זוכרת את מספר הפעמים שהם כמעט קפצו לכביש ותפסתי אותם ברגע האחרון. או שהם כמעט נפלו מהנדנדה או שהם כן נפלו מהמגלשה או שהם קיבלו מכה שהיתה יכולה להימנע וניחמתי את עצמי ב”זה יכול לקרות לכל אחד”. אז זהו, שיש דברים שיכולים לקרות לכל אחד, בעיקר כשמדובר בילדים, בעיקר כשמדובר ביותר מילד אחד והוא כבר פעיל.
כשהבן שלי היה בן כמה חודשים החלקתי את השיער והשארתי את המחליק על הרצפה הוא ברגע זחל ונגע בו. הוא הצליח רק לתפוס אותו בקצות האצבעות לפני שנתתי את הקפיצה של החיים שלי ותפסתי אותו והרמתי אותו. היתה לו כוויה בשתי אצבעות עם שלפוחיות קטנות ושמתי לו במשך ימים קרח ומשחה, בכיתי כמו ילדה קטנה על איזו מין אמא חסרת אחריות אני. אמא שלי הרגיעה אותי ואמרה לי לא לכעוס על עצמי יותר מדי, כי זה יכול לקרות לכל אחד.
כשהקטנה שלי היתה תינוקת שמתי אותה בסלקל כשהיא לא חגורה לפני נסיעה והתכוונתי לקחת אותה לאוטו ולחגור אותה בתוכו. הרמתי את הידית של הסלקל והיא לא נתפסה במקום אלא חזרה אחורה כך שהסלקל נשמט והילדה נפלה ממנו על הפנים. היא צרחה המון, אני בכיתי המון ורצתי איתה לקופת חולים רק כדי שירגיעו אותי שהכל בסדר, שיגידו לי שזו רק חבלה קטנה בפנים. נשאר לה פס כחול על האף למשך כמה ימים ולא קרה כלום מעבר לכך למזלי.
זה בסדר כל עוד אנחנו באמת משגיחים ומתנהלים כמו שצריך. אבל יש שני מקרים בהם אני בשום פנים ואופן לא מקבלת את ה”זה יכול לקרות לכל אחד”. ישנם מקרים בהם זה מקטין את החשיבות והערך של החיים של הקטנטנים שלנו, שהם יותר חשובים מהחיים שלנו בעצמנו. למשל בים או בבריכה או באוטו.
לשכוח ילד ברכב
איך שוכחים ילד באוטו?!?!
שום דבר לא ישכנע אותי שלא להשגיח על ילד בזמן השהייה שנמצא במים, בבריכה או בים, כשהוא יכול הרי בכל רגע לטבוע, כך גם שום דבר לא ישכנע אותי שלהשאיר ילד באוטו, בעיקר בימי הקיץ החמים, זה משהו שיכול לקרות לכל אחד. ברגע שאנחנו לוקחים מקרים כאלה, חמורים ביותר, ואומרים לעצמנו ולאחרים ש”זה יכול לקרות לכל אחד”, אנחנו מורידים ברגע את ערך חיי האדם, חיי האדם שאנחנו יצרנו, ונותנים לעצמנו סוג של לגיטימציה לשכוח ילדים באוטו. אסור שזה יקרה בשום פנים ואופן!
ילד הוא לא תיק. הוא לא צרור מפתחות. הוא לא מעטפה שרציתם לשים בדואר ושכחתם. הוא ילד! הוא הילד שלכם. הוא בשר ודם עם נשמה בתוכו, שאתם יצרתם. זה נשגב מבינתי איך אפשר לשכוח ילד באוטו. ולא, שום טרדות ושום שיחת טלפון ושום סיבה אחרת לא הגיונית או מתקבלת כתירוץ כי אין דבר חשוב יותר מילד.
האם השיחה מהמשרד יותר חשובה מהילד שלכם?
האם ההודעה בקבוצת הווטסאפ יותר חשובה מהילד שלכם?
האם זה שאתם מאחרים יותר חשוב מהחיים של הילד שלכם?
אתם עייפים מידי? או עצבניים בטירוף? או שיש לכם המון סידורים? האם משהו מזה נראה לכם יותר חשוב מהילד שלכם? אין לי ספק שלא עניתם “כן”, על השאלה האחרונה. אז איך, תסבירו לי, אפשר לשכוח את הילד באוטו?! איך בדיוק אפשר לפתור את זה ב”זה יכול לקרות לכל אחד”…?
אני חושבת על הילדים שלי כל כך הרבה פעמים בשעה, שכבר הספקתי לספור. המחשבות מתרוצצות כל היום בראש – האם טוב להם בגן? האם הם אכלו? האם רבו עם חברים? מה נעשה יחד בערב? ועוד תהיות רבות אחרות…אני לא יכולה לחשוב על לשכוח אותם לרגע או להתעלם מהמחשבה של “איפה הם?”, למשך יותר משעה, שעתיים, ארבע. לא יכולה לחשוב, לא יכולה להבין, לא יכולה לקבל.
נסו לשכוח את עצמכם באוטו
תרגיל מעשי לכל הורה: החנו את האוטו במשך שעתיים בשמש. כנסו אליו, נעלו אותו מבפנים ואל תפתחו מזגן או חלונות, רק שבו בתוך האוטו ככה. תזמנו מתי אתם מתחילים להזיע. מתי מתחיל להיות לכם חם. ממש חם. אני בטוחה שלא עברו יותר מכמה דקות רצופות. אז דמיינו את הילד יושב ככה ברכב, לבד, שעות. תרגיל נורא, אני יודעת. אבל אולי זה מה שיגרום לכם לא לזלזל ולא לשכוח ילד באוטו!