לדעתי כל הריון הופך בשלב מסוים הריון ציבורי אם תרצי ואם לא. משום מה כשאת בהריון את הופכת להיות רכוש ציבורי, וכל הפרטיות נלקחת ממך לכל אורך התקופה הזו. זה מתחיל בליטופים של הבטן שלך ללא רשות, גם של אנשים שאת לא מכירה. נכון, יש כאלה שמבקשים רשות, אבל זה עדיין מוזר. בעיקר כשהם מניחים את היד ומחכים להרגיש את התינוק בועט (והוא תמיד אבל תמיד לא יבעט, שכאנשים מניחים את היד ומחכים שיבעט).
הריון ציבורי צילום: אורלי רוזנבלט
זה ממשיך בשאלות אינטימיות ופולשניות, ולא של אחות טיפת חלב, שזהו תפקידה אלא כל אישה שיושבת לידך בתור אצל הרופא או בכל תור שהוא, בין אם היא בהריון או לא, שואלת שאלות. באיזה שבוע את? איך את מתכננת ללדת? אילו תופעות לוואי יש לך?ועוד גם משתפת אותך בתופעות הלוואי שלה. ככל הנראה, לדבר על בחילות הקאות ומספר הפעמים שאת קמה ללכת לשירותים בלילה, הופך תוך כדי הריון לנושא שיחה לגיטימי לחלוטין.
אם כבר הזכרנו טיפת חלב, גם שם כבר אין לך פרטיות. את מחויבת לשתף במשקל, בכל התופעות, ההפרשות וכל מה שעובר עלייך במהלך ההריון. נכון שהכוונה והמטרה הן טובות ונכונות, אבל ההרגשה היא לעיתים שאת חשופה, חשופה מידי. פתאום את הופכת להיות אלופה בלעשות פיפי לתוך כוס בשביל בדיקות השתן התכופות. ואז מגיעות הבדיקות של התפתחות העובר בשבועות המתקדמים של ההריון…
לפעמים מדובר באולטרא סאונד וגינאלי, לפעמים באולטרא סאונד חיצוני. כך או כך, יש איתך בחדר רופא/ה טכנאי/ת אולטרא סאונד ועוד כמה אנשים שיוצאים ונכנסים תוך כדי בדיקה, ולאף אחד זה לא ממש משנה אם את חצי ערומה, מרגישה כמו ליוויתן שעלה לחוף ומלאה בג’ל. בשבילם, זו רק עוד בדיקה אחת מיני רבות, בשבילך זהו הריון ציבורי הפתוח לקהל הרחב.
עוברים השבועות ואת כבר מתרגלת לנגיעות, לבדיקות ולפתיחות הכללית שהתגבשה לגבי ההריון שלך, ואז מגיעה הלידה עצמה. הלידה, הרגע הזה שאמור להיות הכי אינטימי ואישי, מתגלה כרגע הכי פחות אישי ובטח שלא אינטימי. ההפך מכך. בבדיקות של האחיות במיון, את “זוכה” לכך שכולם יבדקו אותך ידנית וברגע שיש מספיק פתיחה בשביל להכניס אותך לחדר לידה, לבדיקה הידנית מתווספת גם הצצה של כל עובר אורח מזדמן לראות מה קורה שם.
ברגע שאת מרותקת למיטה לקראת לידה (במקרה והחלטת לקחת משכך כאבים), אפילו לעשות פיפי את לא יכולה לבד, מביאים לך סיר למיטה. ואף אחד לא טורח לצאת מהחדר. בלידה עצמה כשהראשים של כולם מביטים פנימה ורק ראש אחד, הראש הכי חשוב, מציץ החוצה, את לרגע אחד שוכחת מהכל, את כבר לא מובכת (ולשנייה אף שוכחת אם גילחת או לא גילחת רגליים). אחרי שהתינוק נולד ומחכים שהשילייה תצא או שיש צורך בתפרים, הרכבת ממשיכה… ואינטימיות והתחשבות, מכאן והלאה. אפילו הפעם הראשונה שאת קמה לשירותים נעשית עם אחות צמודה שעומדת לידך ומחכה לראות שאת עושה את צרכייך.
בימים הראשונים שאחרי הלידה, כשאת עוד בהלם הראשוני והגוף והנפש עוד מתאוששים ומתאפסים על עצמם, עדיין תיתקלי בשאלות מנשים אחרות על אם “תפרו אותך או לא?”, ותחווי שלל שיתופים חווייתיים של לידות של נשים אחרות, שלא בטוח שרצית לשמוע.
תשמרי לעצמך על הפרטיות. נכון, לא תמיד אנשים שמים לב לחדירה למרחב הפרטי שלך, ולרוב לא עושים זאת בכוונה רעה, בטח שלא האחיות והרופאים. אך נוצר מצב בו אנשים מרגישים מאוד נח לידך, ודווקא את שאמורה להרגיש הכי נח, מרגישה מובכת או שאין לך טיפה של פרטיות. אל תרגישי לא נעים, תעמדי על שלך- תבקשי שיצאו מהחדר, תבקשי שיכבדו את הפרטיות שלך. אל תרגישי לרגע שהמצב נורמאלי. ללטף בטן של אישה בהריון ולהרגיש את התינוק בועט זה אולי מגניב, אבל רק אם זה נח ונעים לה והיא מרשה.