השנה, את הילדים שלי אני לוקחת לגן ברגל. למזלי, הגן נמצא כמה דקות הליכה מהבית ואנחנו עושים טיול הלוך בבוקר וטיול חזור בצהריים, ונהנים מכך מאוד. עוד דבר שמשחק למזלי הוא העובדה, שאנחנו צריכים לחצות רק כביש אחד בדרך שלנו מהבית לגן וחזרה. ואלו הן 30 השניות הכי מפחידות בבוקר שלי. גם כשיש את משמרות זהירות בדרכים (זה”ב), אני עדיין לא סומכת עליהם במאת האחוזים, ותמיד מסתכלת שוב ושוב. גם כשהם חוצים, אני מזרזת אותם ועומדת בזמן הזה במרכז הכביש, כי אותי יראו מרחוק ויעצרו. ואם חלילה לא יעצרו, אני זו שאפגע ולא הילדים.

לפעמים אני ממהרת לפגישה או מתעצלת ללכת ברגל, ואז אני מסיעה אותם לגן באוטו. כשאני מחפשת חניה, אני רואה את כל ההורים הממהרים, הטרודים, שצריכים עכשיו לנסוע שעה בפקק בדרך לעבודה, או מאחרים לרכבת, או שיש להם עוד ילד בגן אחר בצד השני של העיר והם צריכים להסיע אותו לשם. חשבתם פעם כמה סכנות וסיכונים יש בבוקר שיגרתי במהלך פרק הזמן הקצר הזה של הורדת הילדים בגנים או בבתי הספר?

סיכונים וסכנות בדרך לגן ולבית הספר

להוריד אותם בבטחה מהאוטו, לחצות איתם בבטחה את הכביש, להכניס אותם לאוטו, להוציא אותם מהאוטו, לחגור אותם, לנסוע בזהירות. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו בכביש, ואנחנו יודעים שתאונות קורות גם קרוב לבית, וגם ברחוב המקביל, ולאו דווקא במהירות שיא בכבישים המהירים. אני נתקלת הרבה הורים שלא חוגרים את הילדים שלהם והם משתוללים בספסל האחורי של הרכב, בהורים שמוותרים לילדים (הלא מספיק) גדולים שלהם, ונותנים להם לשבת במושב הקדמי כי הרי הגן שלהם ממש פה ליד, וזה רק 2 דקות נסיעה… אני נתקלת בילדים שהם בטוח מתחת לגיל 9 (וזה רק מה שהחוק אומר. לדעתי האישית גם ילד בן 9 הוא עדיין לא ילד גדול מספיק) אוספים את האחים הקטנים שלהם מהגן וחוצים כבישים לבד ברגל.

עזבו את הקנסות (שעלו), עזבו את הפרצופים שאנשים אחרים עושים לכם וצקצוקי הלשון מסביב. חשבו על בטיחות ילדכם. זה לא שווה את זה, גם אם זה כמה דקות. זה לא שווה את זה.

כללים לבטיחות וזהירות בדרכים

חגרו את הילדים. הושיבו אותם במושבים המתאימים להם. חנו בזהירות וצאו מחנייה בזהירות. סעו לאט, הביטו מסביב, הביטו במראות, הורידו את הילדים מהצד של המדרכה, והחזיקו להם את היד כאשר אתם חוצים איתם את הכביש, גם אם הם חושבים שהם גדולים מספיק ומסוגלים לחצות לבד. האטו ליד מעבר חציה, אל תעקפו במהירות בתוך העיר. בקיצור, הבנתם את הרעיון, סעו בזהירות, לביטחונם ולביטחונכם.

כולנו לחוצים בבוקר וצריכים להיות במקום כלשהו, בזמן כלשהו. כולנו ממהרים, ואם הילד שפך שוקו על החולצה תוך כדי הנסיעה, והילדה בוכה בלי סיבה, קחו בחשבון שבאוטו לידכם המצב די דומה. אז זה ייקח עוד דקה. אז תאחרו את הרכבת. אז תתקעו בפקק. וכן, זה מעצבן. מעצבן נורא אפילו. כשזה קורה לי, אני רותחת מעצבים, כי ממש לא בא לי להתחיל ככה את היום. אבל, אני יודעת שאת הילדים שלי שמתי בגן, והם בטוחים שם, וכך בהחלט אני רוצה להתחיל את היום שלי. אם נחשוב טיפה קדימה, נצליח להתחיל ולסיים את היום בזהירות.