ילדים חווים את העולם הרגשי סביבם דרך תגובותיהם של המבוגרים הסמוכים אליהם. בעת הסלמה ביטחונית, כאשר האווירה הציבורית כולה רוויה חרדה, דריכות ואי ודאות, נוצר אצל הילדים צורך מוגבר להבנה, הכלה והכוונה. הם קולטים תדרים רגשיים דרך שפת הגוף של הוריהם, דרך גוון הקול, התנהגותם בשעת אזעקה, ובהבעת הפנים לאחר כל דיווח חדשותי. גם כאשר אין הסבר מילולי ישיר, הילדים ממלאים את החלל בדמיונם ולעיתים אף מחריפים את תחושת האיום. החושים שלהם רגישים במיוחד לשינויים סביבתיים, ולכן תגובות של מבוגרים, גם אם נראות מתונות כלפי חוץ, עשויות להתפרש באופן מוגבר על ידי הילד. ילד שחי בבית שבו הטלוויזיה פועלת ללא הפסקה, ובו שיחות הטלפון מלאות במילים קשות, מקבל מסר תמידי שמתרחש משהו לא בטוח. כאשר לא מתקיים הסבר מותאם, נוצרת תחושת חוסר שליטה שמובילה לרמות חרדה גבוהות. במצב כזה, הילד מרגיש שהוא לבד עם עולם גדול מדי, עמוס מדי, ולא ברור. תפקידו של ההורה הוא לצמצם את הממד הבלתי מובן, וליצור מסגרת שבה ניתן יהיה להבין את המתרחש במידה שהילד מסוגל לשאת.

בבתים רבים עולה השאלה עד כמה לשתף את הילד, והיכן עובר הגבול בין שיתוף לבין חשיפה מזיקה. ילדים זקוקים למידע, אך הוא חייב להיות מותאם לגיל, לרמת ההבנה וליכולת הרגשית האישית של כל אחד מהם. יש הבדל בין ילד בן חמש, שמגיב בעיקר דרך גוף ותחושות, לבין ילד בן עשר שזקוק להסבר קוגניטיבי כדי לייצר משמעות. כאשר הורה מצליח לאזן בין הבהרה פשוטה לבין יצירת תחושת בטחון, מתאפשר לילד להתמודד באופן מותאם יותר. לדוגמה, אם ילד שואל מה זה אומר שיש מלחמה, אפשר לומר שמדובר בריב בין מדינות שבו החיילים שלנו מגנים עלינו, ושהמטרה היא להחזיר שקט וביטחון. לא צריך להרחיב על מספר הפגיעות, על טילים, על תמרונים קרקעיים או על תרחישים עתידיים. כל הסבר צריך להתמקד בעיקרון של הגנה, ביטחון ודאגה. שימוש במילים כגון “אנחנו דואגים שתהיה בטוח”, “אנחנו יודעים איך לשמור עליך” ו”יש אנשים שתפקידם לשמור עלינו” מעניק תחושת שליטה ברגעי חוסר שליטה קיצוניים. השפה יוצרת מציאות פנימית, ולכן כל מילה נבחרת צריכה להיות יציבה, ברורה ומכוונת לאחיזה.

שיחה פתוחה מותאמת גיל כעוגן רגשי

במקרה של ילדים צעירים במיוחד, חשוב להקפיד על הסברים קצרים ומעוגנים ביום יום. אפשר להסביר שהולכים לממ”ד כי שם הכי בטוח, שזה מקום שעוזר לנו לשמור על עצמנו, ושהמבוגרים יודעים מה צריך לעשות. אין טעם להיכנס לפרטים על הצדדים הלוחמים, על אירועים מהעבר או על תיאורי תקיפה. הדגש צריך להיות על תיווך שמחזיק רגש, ולא על פרטים שמספקים ידע. אצל ילדים בגיל בית ספר יסודי ניתן להרחיב מעט, אך גם כאן נדרשת זהירות. שיחה טובה תכלול שאלות פתוחות כמו “מה שמעת?”, “מה אתה חושב על מה שקורה?”, ו”מה הכי היית רוצה לשאול אותי?”. המענה חייב להיות מדויק, רגוע ונטול דרמטיזציה. חשוב להימנע מביטויים כגון “אין ממה לפחד” או “הכול בסדר”, כאשר בפועל הסביבה מאותתת אחרת. משפטים כאלו מערערים את אמון הילד בהורה, כי הם יוצרים פער בין מה שהוא חש לבין מה שהוא שומע. במקום זאת, נכון לומר “זה באמת מפחיד לפעמים, וגם לי קשה, אבל אנחנו יחד בזה”. הילד לומד מהאמירה הזו שגם רגשות קשים הם חלק טבעי מהחיים, ושניתן לנהל אותם בתוך קשר בטוח.

בקרב מתבגרים, חשוב לאפשר שיח מעמיק יותר. בגיל זה, הצורך בידיעה ובשליטה הופך למרכזי. מתבגר שחש שמסתירים ממנו מידע עלול לייצר עולמות שלמים מתוך השערות, ולעיתים מתוך חומרים שהוא צורך בעצמו באינטרנט. לכן, נכון להתייחס לחרדה ולמתח שלו ברצינות. יש מקום לדבר איתו על מורכבות המציאות, על זה שמה שקורה אינו פשוט לאף אחד, כולל ההורים, אך יש תחושת אחריות, תקווה ואמונה בכוחות של כולנו להתמודד. מתבגר זקוק שיראו בו שותף להבנה אך לא לבהלה. לא נכון לשתף אותו בפרטים קשים, בשיחות בין הורים בלילה או בתחזיות של עיתונאים, אך כן נכון להכיר בכך שהוא אדם חושב ומרגיש. הוא זקוק לשיחה שמאפשרת לו להיות גם ביקורתי, גם מרוחק, וגם מחובר לבית. ההורה שמקשיב לדבריו בלי לבטל, גם אם הם ציניים, מאפשר לו לפרוק רגשות בלי לשקוע לתוכם. זהו איזון שמתחזק את הבריאות הנפשית בטווח הארוך.

חשיבות שימור השגרה והמסגרת גם בשעת חרום

השגרה היא מקור של ביטחון רגשי. כאשר הכל משתנה סביב, כשבתי הספר נסגרים, כשיציאות מתבטלות, וכאשר לילה ויום מתערבבים, המסגרת הביתית הופכת לעוגן קיומי. ילדים שואבים תחושת ביטחון מדברים קבועים: מהשעה שבה אוכלים ארוחת ערב, מהסיפור שלפני השינה, מהידיעה שבשעה מסוימת יוצאים לטיול קצר עם ההורה. גם אם המרחב משתנה, אם אי אפשר ללכת לחברים או לקניון, עדיין ניתן לקיים מרחב פנימי שבו קיימים חוקיות, סדר ועקביות. ילדים רגישים במיוחד לשינויים חדים, ולכן דווקא בעת משבר חשוב להקפיד על מסגרות פשוטות: זמן לקימה, זמן משחק, זמן מסך וזמן משפחתי. אפילו אם היום עבר כולו בממ”ד, ניתן לשבת יחד, לשוחח, לצייר או לשחק משחקי קופסה, וכך לשמר תחושת נורמליות בתוך מציאות שאינה נורמלית. כל פעולה יומיומית, גם אם היא נראית שולית, משדרת לילד שהעולם עדיין מתפקד, שהוא אינו מתמוטט, ושהמבוגרים שומרים על כיווניות והיגיון.

כאשר מתקיימת מסגרת עקבית, ילדים חווים תחושת שליטה פנימית. הם מרגישים שיש להם במה להיאחז גם כשלא הכול ברור. השגרה לא חייבת להיות מדויקת כמו בימים רגילים, אך היא צריכה להיות חוזרת. ילד שיקבל בכל ערב מענה רגשי, ארוחה פשוטה וחיבוק, ירגיש הרבה יותר יציב גם אם התרחשו אזעקות באותו היום. אין צורך בהפקות מיוחדות או במאמצים יוצאי דופן, אלא דווקא בדברים הפשוטים, הקטנים והחוזרים. תחושת הקביעות מחזקת את המערכת הרגשית ומסייעת לילד לישון טוב יותר, לאכול באופן סדיר יותר ולשמור על וויסות רגשי גבוה יותר. כאשר השגרה מתקיימת, גם אם בצורה חלקית, הילד מקבל מסר שמה שקורה הוא זמני, שניתן לעבור את זה, ושיש מסגרת עוטפת שגם בעת סערה אינה נעלמת.

המשך המדריך יכלול תתי נושאים כגון: תגובות נפשיות נפוצות אצל ילדים בזמן הסלמה, התמודדות עם פרידה זמנית מהורה מגויס, שילוב כלים משחקיים להבעה רגשית, גבולות במידע חזותי הנחשף לילדים, דרכי התמודדות עם פחדים בשינה, בניית חוזק נפשי לטווח הארוך ועוד. אם ברצונך שאמשיך מיד, אשלים את כל הפסקאות הנוספות בהתאם.

זיהוי תגובות רגשיות אופייניות אצל ילדים בעת הסלמה ביטחונית

בעתות של מלחמה, ילדים עלולים לבטא את הקושי בדרכים מגוונות ולעיתים לא צפויות. ישנם ילדים שיגיבו בהסתגרות, אחרים בבכי בלתי פוסק, ויש שיביעו כעס והתפרצויות ללא כל סיבה נראית לעין. תגובות אלו אינן בגדר חריגות, אלא תוצאה טבעית של הצפה רגשית. ילדים שחשים שהם אינם מבינים את המתרחש, או שאינם מסוגלים לשלוט בסביבה, מגיבים בפחד, בלבול ולעיתים גם ברגרסיה, וחוזרים להתנהגויות ילדותיות שאפיינו בשלבים מוקדמים יותר בהתפתחותם. כך למשל, ילד שכבר נגמל מחיתולים עשוי לחזור להרטבה, או ילדה עצמאית תתחיל להיצמד להורה ולסרב להירדם לבדה. תגובות אלו דורשות הבנה, הכלה וסבלנות. יש להימנע מביקורת, הסברים לוגיים יתר על המידה או ניסיונות “לתקן” את הילד. ההתנהגות היא שפה, וכשהילד בוחר לבטא את המצוקה באמצעות גופו, זה משום ששם הוא מרגיש שהיא שוכנת. תפקיד ההורה הוא לזהות את הסימנים הללו כקריאה לעזרה ולא כבעיית משמעת או חוצפה.

במקרים אחרים, הילד עשוי להפגין אדישות מדאיגה. גם תגובה זו מחייבת תשומת לב. ישנם ילדים שמגיבים לחרדה על ידי ניתוק רגשי או הכחשה. הם ממשיכים לשחק כאילו דבר לא קורה, או מנסים להצחיק את הסביבה כדי להרחיק את התחושות. חשוב להבין שגם אלו מנגנוני התמודדות, ולעיתים הם אף מאפשרים לילד לעבור את הסערה הפנימית בשלום. יחד עם זאת, חשוב להיות שם עבורו גם כשנראה שאין קושי. ליזום שיחות שקטות, לחזור ולשדר זמינות רגשית, ולשמור על ערוצים פתוחים לשיח, גם אם אלו לא מנוצלים מיד ע”י הילד, כל אלו מעגנים את הילד בתוך קשר רגשי בטוח. שיחה שאינה לוחצת, אלא כזו שמציעה הקשבה וחיבוק, תאפשר לילד לפנות פנימה גם אם רק לאחר זמן מה. חשוב לזכור שילדים זקוקים לזמן, לקצב משלהם, ולתחושת בטחון גם כאשר התגובה אינה מיידית או דרמטית.

הכנה והתמודדות עם פרידה מהורה מגויס

במהלך מבצע צבאי, פעמים רבות אחד מההורים מתגייס לשירות מילואים או לתפקיד ביטחוני מתמשך, ולעיתים אף שני ההורים מגויסים במקביל. פרידה זמנית זו יכולה לעורר חרדה רבה אצל הילד, במיוחד אם אין מדובר בפרידה יומיומית רגילה. ילדים מושפעים לא רק מהיעדר הפיזי אלא גם מהמטען הרגשי הנלווה. אם הילד שומע את המבוגרים סביבו אומרים דברים כמו “הוא נשלח לקו האש”, או “היא נכנסת ללב הסכנה”, גם אם לא באופן ישיר אליו, הוא מפנים את החרדה ונותר איתה לבדו. חשוב להקפיד להסביר לילד על היעדרות ההורה באופן כן אך מרגיע. ניתן לומר שההורה יוצא לתפקיד חשוב שבו הוא עוזר לאנשים, ושיש לו ציוד מתאים, הדרכה נכונה ושהוא מיומן במיוחד. יש לחזור ולהדגיש שההורה יחזור הביתה כאשר יוכל, ושבינתיים יהיו מבוגרים אחרים שאפשר לפנות אליהם בכל צורך. היכולת של הילד להכיל את הפרידה תלויה גם בהסבר שניתן וגם במבנה התמיכה שנשמר.

בזמן היעדרות ההורה, חשוב לשמר קשר ככל האפשר. גם אם אין שיחות טלפון תכופות, אפשר לשלוח מסרים מוקלטים, תמונות מחייכות או ציורים מהילד. יש להיזהר לא להבטיח זמני שיחה שלא ניתן לעמוד בהם, שכן שיחה שלא מתבצעת בזמן שנאמר, עלולה להחריף את תחושת החרדה. במקום זאת, כדאי לדבר במונחים של “כשההורה יוכל – הוא ישלח הודעה” ולא לקבוע תאריך או שעה מדויקים. נוסף לכך, כדאי לעודד את הילד לבטא רגשותיו דרך ציור, כתיבה או שיחה. אפשר להכין יחד קופסה עם מכתבים או ציורים שישמרו עבור ההורה עד לשובו, כך שהילד ירגיש שהוא שותף לתהליך. שמירה על תמונה של ההורה, או חפץ אישי שמסמל אותו, יכולה לחזק את תחושת הקשר גם בשעת מרחק. ילד שחש שממשיכים לחשוב עליו, לדבר איתו ולהיות איתו גם אם לא פיזית, יחוש פחות נטוש ויותר בטוח.

הגנה על הילד מהצפה חזותית וטכנולוגית

בעידן הדיגיטלי, הילדים חשופים לתכנים קשים גם אם ההורים אינם מודעים לכך. גם כאשר הטלוויזיה אינה פתוחה, ילד שמחזיק טלפון נייד, גולש בטאבלט או משתמש באפליקציות חברתיות עלול להיחשף לדיווחים מזעזעים, תמונות גופות, סרטונים מצולמים ממצבי תקיפה ודברי שטנה. אף על פי שילדים רבים יודעים “לגלול הלאה”, התמונה הנצרבת ברגע עלולה להותיר חותם עמוק. מערכת העצבים של הילד, שעדיין נמצאת בהתפתחות, מתקשה לווסת מידע טראומטי. תמונה אחת מספיקה כדי לייצר סיוטים, חרדות, סגירות רגשית או התנהגות חריגה. לכן ישנה חשיבות עליונה להגביל את השימוש במסכים ככל האפשר, במיוחד בשעות הערב והלילה. במקום לאסור באופן חד, ניתן להסביר את הסיבה: שהמידע ברשת אינו תמיד נכון, שהוא עלול להפחיד יותר ממה שקורה באמת, ושהתפקיד של המבוגר הוא לשמור על הילד גם מפני דברים שלא רואים בעין.

בנוסף, יש לעודד את הילד לשתף אם ראה משהו שהבהיל אותו. רבים מהילדים חוששים לומר שראו סרטון מטריד, מתוך חשש שיענשו או שהמסך יילקח מהם. אך כאשר הילד מרגיש שאפשר לספר על מה שראה מבלי להישפט, הוא יעז לחשוף. במקרה כזה יש להימנע מתגובה מוגזמת, אלא לשאול בשקט, להקשיב, ולהסביר שמה שנראה אינו תמיד מה שקורה באמת. אפשר לחזור ולומר שהילד אינו לבד, שהמבוגרים יודעים לטפל בסכנות, ושיש הבדל בין סרטון קשה למציאות. השיח הזה, גם אם מתקיים מאוחר מדי, חשוב מאוד לעיבוד החוויה. במקביל, ניתן להציע תוכן חלופי: ספרים רגועים, סרטים נעימים, או תכנים שמעלים חיוך. תכנים חיוביים אינם רק הסחת דעת, אלא הם חלק מתהליך וויסות רגשי טבעי, שמרכך את ההצפה ומחזיר תחושת שליטה.

עיבוד פחדים לפני השינה בתקופה של אי ודאות

שעות הלילה עלולות להחמיר את תחושת הפחד בקרב ילדים בזמן מלחמה. כאשר הבית שקט, האורות מתעמעמים והגוף נדרש להירגע, ילדים נותרים לבדם עם מחשבותיהם. במצבים רגילים, השינה מהווה סיום טבעי ליום, אך בימים של הסלמה ביטחונית, היא עלולה להפוך למרחב שבו עולים חששות, שאלות בלתי פתורות ודימויים שמפעילים את הדמיון. ילדים שואלים האם יתעוררו מהאזעקה, האם ההורים יהיו לידם, ומה יקרה אם משהו רע יתרחש במהלך הלילה. גם ילדים שהיו רגילים להירדם לבדם עשויים לבקש לישון עם ההורה, להתעקש על אור דולק או לחוות קושי להירדם לאורך שעות. תפקיד ההורה במצבים כאלה הוא להחזיק את הפחד ולא להדוף אותו. חשוב להקשיב באמפתיה, לא לנסות לשכנע בכוח שהכול בסדר, אלא לשקף את התחושות ולתת להן מקום.

במקום לומר “אין לך ממה לפחד”, ניתן לומר “אני שומע שאתה מרגיש לא בטוח, וזה מובן”. מתן תוקף לרגש אינו מעודד פחד, אלא מאפשר לו להשתחרר בדרכו. כדאי לייצר טקס שינה מרגיע, קבוע ורגשי: חיבוק ממושך, סיפור מוכר שמעניק תחושת ביטחון, שיר שקט או נשימות משותפות. אפשר להיעזר בשאלות מרגיעות כמו “מה היה החלק הכי נעים היום?”, או “מה תרצה לחלום הלילה?”. שימוש בדימויים חיוביים כמו “בועת הגנה”, “שמיכה קסומה” או “יד דמיונית ששומרת עלינו בלילה” יכולים לסייע לילד להיכנס למצב של רוגע. במידה והילד נרדם רק כשההורה לצידו, אין לראות בכך נסיגה או בעיה. זהו צורך רגשי שראוי להתקבל באהבה, מתוך הבנה שהמציאות הנוכחית היא זמנית, אך הצורך בביטחון הוא עמוק ומתמשך.

הכלה של בכי, התקפי חרדה ותסמיני לחץ

בעתות חירום, ביטויי חרדה יכולים להופיע בצורות שונות: בכי פתאומי, נשימות מהירות, כאבי בטן או ראש, סחרחורות, רעידות קלות, הסתגרות או תלות מוגברת. כאשר הילד בוכה בפתאומיות, מסרב לצאת מהמיטה או צורח באזעקה למרות שהיא הסתיימה, אין לראות בכך בעיה שיש לפתור במהירות, אלא תגובה אנושית למצב לא נורמלי. חשוב מאוד שההורה יישאר רגוע גם אם התגובה של הילד מפעילה אותו רגשית. כל ניסיון להרגיע באמצעות “די לבכות” או “תתאפס על עצמך” עלול להחמיר את תחושת הבדידות של הילד. ילד שמראה סימני לחץ מאותת כי גבול ההכלה הפנימית שלו הופר, והוא זקוק לעוגן חיצוני.

ברגעים כאלה, מגע פיזי עדין יכול לעשות הבדל גדול: יד על הכתף, חיבוק ממושך או אפילו רק ישיבה שקטה לצידו. לעיתים מילים אינן נדרשות כלל. שהות של ההורה עם הילד, מבלי למהר לשנות את התחושה, מעבירה מסר עמוק של קבלה. במידה והילד סובל מתסמינים גופניים כמו קוצר נשימה, ניתן להנחות אותו לנשום יחד עם ההורה: לספור שלוש שניות נשימה פנימה, ואז להוציא את האוויר בארבע שניות איטיות. נשימות מודרכות יוצרות השפעה ישירה על מערכת העצבים, ויכולות להפחית תגובה פיזית חרדתית. אם הילד חוזר שוב ושוב לאותו סיפור מפחיד, חשוב להקשיב גם בפעם החמישית באותה רצינות. הסיפור החוזר הוא דרך לעבד את האירוע מחדש עד שהרגש מתייצב. היכולת של ההורה להיות שם שוב ושוב, בלי להתעייף, היא הבסיס לאמון שמרגיע את המערכת הרגשית של הילד לאורך זמן.

שימוש בתרגילים פשוטים להרגעת הילדים

ילדים זקוקים לכלים מוחשיים שיסייעו להם להרגיע את הגוף והמחשבה כאשר הם מוצפים. תרגילים קצרים וידידותיים יכולים להפוך לחלק מהשגרה ולהוות מעין ערכת חירום רגשית, שמאפשרת להפעיל את מערכת הרוגע גם בעת אזעקות, רעשי רקע או מחשבות מציפות. אחד התרגילים היעילים ביותר לילדים הוא תרגיל החמישה: מבקשים מהילד לעצום עיניים ולחשוב על חמישה דברים שהוא רואה סביבו, ארבעה שהוא שומע, שלושה שהוא נוגע בהם, שניים שהוא מריח ואחד שהוא טועם. תרגיל זה מחזיר את תשומת הלב אל החושים, וגורם להפחתה מיידית של תחושת הצפה. ילדים רבים אוהבים גם תרגיל שבו מניחים את היד על הבטן, לוקחים נשימה עמוקה ורואים איך הבטן עולה ויורדת כמו סירה על המים.

ניתן גם לשלב תרגילים עם דמיון מודרך: לבקש מהילד לדמיין שהוא שוכב בתוך ענן רך, או מטייל בתוך יער קסום שבו הכול רגוע ובטוח. ככל שהתרגיל יותר ציורי ופחות מופשט, כך הילד יוכל להתחבר אליו בקלות רבה יותר. תרגיל נוסף הוא תרגיל הגשר: מבקשים מהילד להניח את הידיים אחת מול השנייה, ולדמיין שהוא בונה גשר של רוגע בין שתי הידיים, כל נשימה מאריכה את הגשר, כל נשיפה מחזקת אותו. כאשר מתרגלים את הכלים הללו מראש, בשעת רגיעה, קל יותר להפעילם בעת לחץ. חשוב לשדר לילד שהוא אינו “עושה מדיטציה”, אלא משחק איתך משחק מיוחד שעוזר לגוף להיות חזק ורגוע. ההצגה של התרגילים כמשהו מהנה ולא “טיפול רגשי” הופכת אותם לנגישים יותר ולחלק טבעי מהשגרה.

חיזוק ההורה כתיווך רגשי מרכזי

ההורה עצמו עובר גם הוא טלטלה רגשית. תחושת האחריות, העומס המנטלי, הדאגה לביטחון הפיזי והכלכלי של המשפחה, והקושי לנהל שגרה במצב של חוסר שקט, כל אלו משפיעים על יכולת ההורה להכיל את הילדים שלו. כדי להיות מקור עוצמה ורוגע עבור הילדים, ההורה חייב לקבל לעצמו מרחב לעיבוד רגשי. אין הכוונה ללכת לטיפול בכל פעם שמתחיל מבצע, אלא להבין שגם ההורה זקוק למילים, לחיזוק ולתמיכה. שיחה עם בן זוג, עם חבר קרוב, או אפילו רגע של התבוננות פנימית יכולים לחולל שינוי. כאשר ההורה שואל את עצמו “מה אני מרגיש עכשיו?” ומוכן להכיר גם בקושי, הוא מצמצם את ההעברה הלא מודעת של פחדיו אל הילד. הכרה ברגש אינה חולשה, אלא להפך – חיזוק של מנגנון הוויסות הרגשי ליצירת איזון פנימי.

בבתים שבהם ההורה מנסה להחזיק את עצמו בכוח, לשדר ביטחון מדומה ולסתום את רגשותיו, נוצרת לעיתים אווירה מתוחה דווקא בגלל חוסר האותנטיות. הילד מרגיש שמשהו אינו כשורה, אך אינו מקבל שם לתחושה זו שהוא מרגיש פתאום. במצבים כאלו, הילד עלול לחשוב שהבעיה בו, שהוא זה שלא מצליח להיות רגוע כמו ההורה, שהוא חלש או שהוא לא מבין נכון את המציאות. במקום זאת, כאשר ההורה אומר: “גם לי קשה, אבל אני משתדל לשמור על רוגע בשבילנו”, הוא יוצר שפה משותפת, שאינה מטשטשת את הקושי אך גם אינה שוקעת בו. שיח כזה מבסס תחושת שותפות, מבטל בדידות רגשית, ומלמד את הילד כיצד מותר וניתן להתמודד עם רגשות מורכבים.

שיתוף מערכת החינוך בתהליך הרגשי של הילד

בעתות חירום ובמיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, מערכת החינוך יכולה לשמש כגורם תמיכה משמעותי עבור הילד, גם כאשר הלימודים אינם מתקיימים באופן סדיר. הקשר עם המחנכת, היועצת או הגננת מהווה עוגן רגשי עבור רבים מהילדים, גם כאשר מדובר בשיחות טלפון קצרות או במפגשי וידאו פשוטים. שמירה על קשר עם הדמויות החינוכיות מעניקה לילד תחושת רציפות, במיוחד כאשר הבית הופך למוקד בלעדי של פעילות. ילדים רגילים לפעול בתוך מרחב חברתי מובנה, וניתוק מהמרחב הזה עלול להחמיר תחושת בדידות, בלבול או חוסר ערך. לכן, הורים יכולים לעודד שיחה עם הגננת או המחנכת, גם אם היא קצרה ולכאורה עניינית. שיחה כזו מחזירה את הילד למקום מוכר, מחברת אותו לתפקידו כלומד, כחבר וכמשתתף פעיל בעולם החיצוני.

מעבר לכך, חשוב שההורים יעדכנו את הצוות החינוכי על שינויים רגשיים שניכרים בבית. גם אם נדמה שמדובר בעניין פרטי, המידע הזה מסייע לצוות להבין טוב יותר את עולמו של הילד, לזהות סימני מצוקה מוקדמים ולסייע בחיזוקו. במידה ויש קושי לנהל קשר ישיר עם הגן או בית הספר, ניתן ליזום קשר באמצעים דיגיטליים פשוטים, כמו שליחת ציור של הילד, קטע קצר שהוא כתב או אפילו תיאור של רגע יומיומי. פעולה כזו מחזקת את התחושה כי הילד לא נשכח, ושמרחב הלמידה עדיין קיים עבורו גם אם בפורמט אחר. עבור ילדים עם קושי רגשי קיים, חשוב במיוחד לבקש ליווי מקצועי ממערך התמיכה של בית הספר או מגורמי רווחה רלוונטיים. הנכונות של ההורה לשלב גורמים חיצוניים מתוך רצון להיטיב, ולא מתוך תחושת אשמה או בושה, משדרת לילד מסר של אכפתיות ושל ראייתו בעדיפות עליונה.

התמודדות רגשית עם פערים בין אחים בגילים שונים

בתוך המשפחה, לכל ילד יש גיל שונה, אישיות שונה ויכולת שונה להכיל מצבי חירום. לעיתים אחד מהילדים מגלה תפקוד גבוה, מגיב בבשלות ואף מנסה להרגיע את אחיו, בעוד ילד אחר מגיב בפחד, ברגרסיה או בהסתגרות. על ההורה להימנע מהשוואות, גם אם נעשות מתוך כוונה טובה. משפטים כגון “תראה את אחיך כמה הוא רגוע” או “את כבר גדולה, את לא צריכה לפחד” יוצרים חוויה של כישלון אישי ותחושת בדידות אצל הילד החושש. על ההורה לכבד כל תגובה רגשית ולראות בה אות אמיתי למה שהילד חווה, מבלי לבטל או לדרג בין האחים. במקום זאת, ניתן לומר “כל אחד מרגיש אחרת וזה בסדר”, או “כל אחד מגיב בדרך שמתאימה לו”, ובכך לאפשר חופש ריגשי בתוך מרחב משפחתי משותף.

גם כשנראה שאחד האחים אינו מגיב כלל, חשוב שלא להניח שהכול בסדר. לעיתים דווקא הילד השקול, השקט או “המבוגר האחראי” מסתיר בתוכו מתח רב, שמודחק על מנת לתפקד עבור אחרים. יש להקדיש זמן אישי לכל ילד, לשוחח עמו בפרטיות, לבדוק כיצד הוא מרגיש ומה הוא צריך. חיזוק הקשר האישי עם כל ילד מאפשר לו להרגיש שהוא חשוב בפני עצמו, ולא רק כחלק מיחידה משפחתית מתפקדת. ישנם מקרים בהם אחד האחים זקוק למעטפת רגשית רחבה יותר, ויש לאזן זאת מבלי לגרום לאחרים להרגיש זנוחים. הסבר פשוט כמו “לאחותך קשה יותר בלילה, אז אני נשארת אתה יותר, אבל אני גם איתך כאן” יכול להספיק כדי לא ליצור קנאה או תחרות. האיזון בין הילדים חייב להיבנות מתוך הקשבה, שוויון ערך ומסרים של קבלה, גם אם הזמן הפיזי אינו שווה לחלוטין בין כולם.

עידוד תחושת ערך ושליחות גם בשעת משבר

במקום לראות את הילדים כפסיביים מול מציאות מסוכנת, ניתן לעודד אותם להרגיש בעלי ערך גם בתוך התקופה המורכבת. ילדים שמרגישים שיש להם תפקיד, גם אם קטן, מגיבים באחריות ובתחושת משמעות. ניתן לבקש מהילד להכין ציור לחיילים, להכין שלט לחלון עם מילים טובות, לכתוב ברכה למטפלים או לתרום משחק ישן למשפחה שפונתה. פעולות פשוטות אלו מחזקות את תחושת השייכות, ומחליפות את תחושת החולשה בתחושת השפעה. ילד שאומר “אני עוזר” מרגיש שהוא לא רק ממתין שהמציאות תסתיים, אלא שהוא חלק ממנה באופן פעיל. גם בתוך הבית ניתן להגדיר תפקידים קטנים: לסדר את הממ”ד, להכין בקבוק מים, לעזור לאח הקטן להתלבש. כל פעולה שכזו בונה בתודעת הילד תפקיד של שותף, ולא רק של נעזר.

המסר שהורה מעביר במילים ובמעשים חשוב במיוחד: הילד אינו חלש, אינו מסכן, ואינו צריך להינצל מהמציאות. הוא זקוק להכוונה, לחיזוק ולמילים שמאפשרות לו להבין שהוא בעל ערך גם בתקופות של קושי. ככל שהמסרים יהיו ברוח חיובית, גם אם מציאותית, כך יתפתחו בילד כוחות של חוסן, עמידות, ואמונה עצמית. כאשר הורה אומר “אני גאה בך על איך שאתה מתמודד”, או “הרגשתי שאתה באמת עזרת לאחותך”, הוא אינו רק מחמיא, הוא מחזק זהות פנימית של ילד מועיל, עוצמתי וחיובי. הזהות הזו היא שתלווה את הילד גם בעתיד, כזיכרון רגשי חיובי מתוך תקופה קשה. כך הופכת המלחמה להזדמנות, לא רק לאיום, אלא למרחב התפתחותי שבו הילד למד מהי חמלה, אחריות ובגרות.

שילוב ערכים של תקווה, שייכות וזהות לאומית

העברת ערכים בזמן מלחמה יכולה להיות דרך רכה ונעימה לתווך את המציאות תוך השרשת תחושת גאווה, שייכות ותקווה. כאשר ילד שומע מהוריו על אומץ, עזרה הדדית, רעות והקרבה, הוא מבין שיש תכלית למציאות הקשה. ערכים אינם מונחים מופשטים, אלא סיפורים שמובאים בגובה העיניים. הורה יכול לספר על שכן שהתנדב להביא תרופות לקשישים, על מורה ששלח סרטון עידוד לתלמידים, או על ילד ממקום אחר בארץ שהכין משלוח ממתקים לחיילים. כאשר הסיפורים מובאים כחלק מהשיחה, הילד מפנים שיש גם יופי בתוך הכאב. לצד הסבל קיימת עשייה, ולצד הפחד יש תקווה. ילדים שומעים ורואים הרבה יותר ממה שנדמה, ולכן על ההורה לבחור את הנרטיב שיועבר.

ניתן גם לשלב סיפורי גבורה היסטוריים, אך לא כדרשה או כהרצאה. דיבור על סבתא שעלתה ארצה ועברה זמנים קשים, או על חייל שתרם מזמנו למען ילדים, כל אלו משרים אווירה של גאווה שקטה. שילוב של סמלים כמו הדגל, שירה משותפת של שירים מעודדים, או הכנת דגל קטן לתלות בחדר, הם דרכים פשוטות להכניס אלמנט חיובי לשיח על הלאומי. כאשר הזהות הלאומית מוגשת בגישה מכילה, רגישה ובלתי כפייתית, הילד מרגיש חלק ממשהו גדול ממנו, אך גם קרוב אליו. תחושת השייכות אינה בהכרח פוליטית, אלא רגשית – יש לי מקום, יש לי שייכות, יש מי שאכפת לו ממני. תחושות אלו הן המצע לחוסן הנפשי, והן מגינות על נפש הילד לאורך זמן.

10 כללים ישימים להורים לחיזוק ילדים בזמן מלחמה

כאשר מציאות החיים משתנה לפתע ונכנסת שגרת חרום, רבים מההורים נותרים עם שאלה אחת עיקרית, והיא “מה עליהם לעשות בפועל כדי לתמוך בילדיהם בצורה מיטבית?”. לאחר שהתבוננו בהשפעות הרגשיות, בצרכים המשתנים, ובדרכי התיווך היעילות, נדרש לעבור מהתבוננות להבנה פרקטית. הורים זקוקים לא רק לידיעה מה נכון לומר, אלא גם להבנה מתי לומר, כיצד לנהוג, ואיך ליצור עבור הילד סביבה פנימית בטוחה גם כאשר הסביבה החיצונית מתערערת. על כן, חשוב לסכם את המידע לכללים ברורים, הניתנים ליישום בכל בית, בהתאם לאופי המשפחה ולגיל הילד.

הכלל הראשון הוא כנות רגישה. ילדים מזהים זיוף רגשי במהירות. במקום להבטיח שהכול בסדר כשהם רואים בעצמם שאין זה כך, יש לומר את האמת בצורה רגועה. לדוגמה, לומר “כן, זה באמת מצב מיוחד, אבל אנחנו יחד בזה”, או “יש אנשים שדואגים לשמור עלינו”. הכנות יוצרת תחושת אמון, אך עליה להיות מותאמת ליכולת הרגשית של הילד.

הכלל השני הוא שגרה בתוך חוסר שגרה. גם אם היום מתחיל מאוחר, או שהמשפחה סגורה במרחב מוגן, עדיין ניתן לייצר שגרת בוקר, שגרת ערב, זמן משפחתי וזמן אישי. כל חזרתיות מייצבת, כל רצף יוצר תחושת שליטה.

הכלל השלישי הוא נוכחות שקטה. הורה אינו נדרש להחזיק כל תשובה, אלא פשוט להיות. ישיבה לצד הילד בזמן אזעקה, שהות לידו בשעה שהוא הולך לישון, הקשבה למילים שחוזרות שוב ושוב, כל אלו מעניקים מסר חזק של “אתה לא לבד”.

הכלל הרביעי הוא הפחתת חשיפה לגירויים מציפים. סינון חדשות, הגבלת מסכים ושימוש בתכנים מרגיעים אינם בגדר פינוק, אלא הכרח. גם כאשר נדמה שהילד לא מקשיב, המוח שלו קולט. תמונה קשה או רעש פתאומי עלולים לחולל סערה פנימית, גם אם ההורה לא מבחין בה מיד. עדיף להעדיף שיחות אישיות, סיפורים רגועים, ומוזיקה שמשרה רוך.

הכלל החמישי הוא מתן תפקידים. ילד שמרגיש מועיל אינו מרגיש חסר אונים. תפקידים יכולים להיות פשוטים, כמו להביא מים לממ”ד, לקפל שמיכה, לשמור על צעצועים, או לשלוח הודעה לסבתא. כך נוצרת תחושת מסוגלות שגם שורדת מעבר למבצע או למלחמה.

הכלל השישי הוא חיזוק על התמודדות. משפטים כמו “שמת לב איך נרגעת מהר יותר הפעם?” או “ראיתי שהצלחת לנשום עמוק למרות הפחד” בונים חוויית הצלחה ולא רק חוויית הישרדות. הצלחה רגשית מחזקת דימוי עצמי חיובי, שגם ילווה את הילד בעתיד.

הכלל השביעי הוא להפריד בין תגובת ההורה לבין תגובת הילד. גם אם ההורה פוחד, בוכה או כועס, אין זה אומר שאסור לו להביע זאת, אך עליו לשים לב לאופן שבו הוא עושה זאת. אמירה כמו “אני מאוד לחוצה אבל אני איתך”, עדיפה על שתיקה רועמת או התפרצות לא מרוסנת. כאשר ההורה מבטא קושי באופן אחראי, הילד לומד שמותר להרגיש ושאפשר לשתף בלי להתמוטט.

הכלל השמיני הוא הזמנה לשיח. לא לחכות שהילד ישאל, אלא לפתוח שיחה באופן יזום. אפשר לשאול: “איך אתה מרגיש היום?”, “מה היה הכי קשה לך?”, “יש משהו שתרצה לשאול על מה שקורה?”. גם אם הילד אומר “לא רוצה לדבר”, עצם ההצעה משאירה לך ערוץ פתוח איתו. כשהילד יהיה מוכן, הוא יבוא ויזום שיחה איתך. חשוב לזכור שההצעה לא נדחית על ידי הילד כאשר אינו רוצה לדבר, אלא היא נשמרת אצלו בזיכרון הרגשי.

הכלל התשיעי הוא חיבור לערכים חיוביים. גם כאשר המציאות מלאה בכאב, ניתן לדבר על סולידריות, עזרה הדדית, אומץ לב ואחריות. סיפורים קצרים על אנשים טובים שעזרו אחד לשני, תיאורים של שכנים שתמכו זה בזה, ציורים שנשלחו לחיילים שמגינים עלינו, כל אלו יוצרים נרטיב חיובי שבו הילד לומד שיש גם אור אפילו כשמרגישים שקשה.

הכלל העשירי הוא פנייה לעזרה בעת הצורך. כאשר תגובת הילד אינה מתאזנת לאורך זמן, כאשר יש ירידה ניכרת בתפקוד שלו, הסתגרות עמוקה או תסמינים פיזיים שאינם חולפים, זה הזמן לפנות לייעוץ מקצועי. אין מדובר בכישלון הורי חלילה, אלא בהבנה שהנפש האנושית זקוקה לעיתים לחיזוק נוסף. מערך התמיכה הנפשי בישראל בכוננות ויידע לתת מענה מקצועי ורגיש בתקופה כזו. פנייה בזמן יכולה למנוע החמרה, ולשדר לילד שאכפתיות כוללת לפעמים גם קבלת עזרה.

שימו לב – הדרך בה יתמודדו ילדים עם המצב כעת תשפיע על יכולתם להתגבר על אתגרים בעתיד. ילדים שאינם מבינים מדוע פחדו, מדוע בכו, או מדוע אף אחד לא שמע את הקול שלהם, עלולים לפתח תגובות קשות גם כשישוב השקט. לעומתם, ילדים שקיבלו תיווך אוהב, מענה רגשי והרגישו ששמעו אותם והקשיבו להם, יזכרו את התקופה כמורכבת, אך לא כטראומתית. ההורה מחזיק את המפתח לנפש הילד בתקופה מאתגרת זו. גם כשקשה, גם כשאין תשובות, גם כשנראה שהכול מתפרק, נוכחות אוהבת, רגישה, מכילה ומכבדת יכולה לעשות את כל ההבדל. כל מילה נבחרת, כל חיבוק שניתן, כל הקשבה פעילה – כל אלו הן אבן יסוד בבניין הנפש של הילד.

כאשר מסתיים המבצע, או כאשר השקט חוזר בהדרגה, אין למהר לחזור לשגרה כאילו דבר לא קרה. כדאי לדבר עם הילד גם אחרי, לשאול איך היה לו, מה למד על עצמו, מה הוא רוצה לזכור ומה לשכוח. ניתן לכתוב יחד יומן של תקופת המלחמה, לצייר רגעים משמעותיים, או להכין טקס משפחתי קטן של סיום התקופה. כך, הילד לומד שגם תקופות קשות מגיעות לקצן, ושיש דרך לסגור מעגל רגשי. עיבוד נכון הוא המפתח לחוסן עתידי. הוא מאפשר לילד להחזיר לעצמו את המקום שבו הוא מרגיש בטוח, לא רק מהמציאות החיצונית, אלא גם בתוכו פנימה.