אין לי טלוויזיה בבית ואני לא רואה פרסומות ותכניות, אבל אני סוג של חיה ברשת החברתית. כך שאם קורה משהו אני מודעת אליו די במהרה, ואם זה משהו ששווה צפייה, הרי שבשביל זה בדיוק המציאו את היוטיוב. בימים האחרונים הרשת געשה על פרסומת אחת מסוימת עם דוגמנית שמתערטלת ורוקדת ריקוד חושני על עמוד. הדוגמנית יפה, הריקוד כאמור חושני. והפרסומת? מסתבר שהיא למשקפיים. מה הקשר בין דוגמנית יפה וחתיכה שמתערטלת ורוקדת בחושניות למשקפיים? טוב ששאלת. אין קשר. אבל עובדה שהפרסומת הזו עשתה מספיק רעש בשביל שידבר עליה. ועבורם הפרסום עבד, ועבד טוב.
לי, זה בעיקר היה עצוב, היה עצוב לחשוב שמזה היא מתפרנסת. שזו הקריירה שלה. וזה תמיד גורם לי לחשוב על אבא שלה (גם על אמא שלה, אבל בעיקר על אבא שלה). איך הוא יכול להסתכל על הילדה הקטנה שלו, כי בשבילו היא תמיד תישאר הילדה הקטנה, ולהרגיש בסדר עם זה. הדוגמנית הזו, היא ספק נערה ספק אישה, אבל את הקריירה שלה היא התחילה בגיל מאוד צעיר, גיל של בית ספר. בגיל בו היא נמצאת, היא כבר נחשבת מבוגרת, וזה עוד יותר עצוב לי.
בכל זאת, היא בחרה את המקצוע הזה, היא עוסקת בו ומתפרנסת בכבוד, עושה פרסומות, קידומים, יחסי ציבור למוצרים וכל מה שמתבקש ממנה, ומזה היא מרוויחה, אז מה הבעיה? למה זה רע? זה רע כי המקצוע מסנוור. כי כבר בתור ילדות הן רוצות להיות דוגמניות עם כל המשתמע מכך. להיות רזות, גבוהות, עם חזה גדול ועור מושלם. עם שיער חלק וגולש (רצוי בלונדיני), ללכת להמון מסיבות ולהכיר המון אנשים. לכך הן שואפות, ואם על הדרך אפשר להתפרנס מזה, אז עוד יותר טוב.
רק שאנחנו כבר לא עיוורים ויודעים איך התעשייה עובדת, וברור לנו שמי שרוצה להיות בה, ולהישאר בה, צריכה להיות מחושלת וחזקה. כי לעמוד בכל התנאים הללו, זה כמעט בלתי אפשרי בלי להרעיב את עצמך, ליטול סמים, לעבור על כמה חוקים, לעשות כמה דברים שלא בדיוק רצית, עם אנשים שאת לא מכירה, ובכללי לחיות חיים שלא בטוח את רוצה. ורק בגלל שמאוד קוסם לך לצעוד על המסלול, או להתערטל בפרסומת בפריים טיים.
תחרות הדוגמן הבא של…
כשמדובר בשעשוע זה נחמד. לא יותר. צילום: אורלי רוזנבלט
לפני שאנחנו מגיעים לדבר על גיל 12, בו “צייד כישרונות” ניגש לילדה בהפסקה בבית הספר ומבטיח לה הרים וגבעות. נחזור רגע אחורה. זה מתחיל עוד הרבה לפני כן, ואנחנו לא נוטים לעשות מזה עניין גדול, אבל זה כן. זה עניין גדול. ואני מתכוונת לתינוקות דוגמנים וילדים דוגמנים. לאחרונה, יש ריבוי פרסומות עם הקטנטנים וגם כל מיני תחרויות וכדומה של חברות הלבשה לקטנטנים שמציעות לשלוח אליהן תמונות של הקטנטנים שלכם והן תבחרנה מי יהיו הדוגמנים הבאים.
אז קודם כל אני סולדת מתחרויות שכאלה. כשמדובר בתינוקות הם אולי לא מבינים אבל לבחור את התינוק הכי יפה עדיין נראה לי נוראי. כשהם ילדים והם חלקית מודעים לכך, זה עוד יותר נוראי כי לגרום לילד להרגיש שהוא לא מספיק יפה או שהוא לא נבחר רק בגלל המראה החיצוני שלו, זה דבר נוראי בעיניי. משהו שיהרוס לו את הביטחון הרבה יותר, מאשר כמה שהביטחון שלו יבנה אם הוא כן יזכה.
מעבר לתחרותיות, הדבר שהכי מפריע לי זו הרמה. הפרסומות לאחרונה, גם אלה שמופיעות בהן תינוקות, הן פשוט נוראיות. תינוקות שלבושים כמו גדולים בצורה סקסית ומיותרת, ערומים בצורה שהיא לא נעימה, או מעוותים בעזרת מחשב וכדומה. אני שונאת לראות את הפרסומות האלה. הקטנטנים שלי נראים כמו מבוגרים, בצורה מאוד לא טובה ולא נעימה לעין. ובכל זאת, כנראה שיש אימהות ואבות שמאשרים את זה, כי אחרת זה לא היה קורה. יש הורים שרואים זאת בעין יפה, שמציעים את הילדים שלהם, שמשתתפים בכל התחרויות למיניהן, ודוחפים את הילדים שלהם לקריירה של דוגמנות.
אותם הורים שבגיל שנה נתנו אישור שהתינוקת שלהם תשתתף בפרסומת, בגיל ארבע ייקחו אותה לאודישנים, ובגיל 12 הבת שלהם כבר תופיע חצי ערומה על שלטי חוצות, כשחצי מגברברי העיר מריירים עליה. מה שהכי מעניין אותי זה, כשאבא שלה יעבור ליד השלט עם המכונית שלו – האם הוא יחוש גאווה? או אשמה?