איך גורמים לילדים להקשיב?

איך גורמים לילדים להקשיב?

שמתי לב למשהו קצת מעצבן בחינוך שאני מעניקה לילדיי. אולי ‘מעצבן’ זו לא ההגדרה הנכונה אבל זה בהחלט משהו שלא מוצא חן בעיניי. העניין הוא שאני עסוקה יותר מדי בלהגיד להם מה אסור להם, ומה אי אפשר ובכלל משתמשת במילים: ‘לא’ ו-‘תפסיק’ יותר מדי פעמים במהלך שיחה איתם. ומפתיע (או שלא) אבל הם לא מקשיבים, ובטח שלא מפסיקים. איך גורמים להם להפסיק כשאני מבקשת? איך גורמים לילדים להקשיב?

 

לגרום לילדים להקשיב להורים

אם נצעק הם לא יקשיבו.

אם נצעק הם לא יקשיבו.

אני לפעמים מרגישה שאני מתפקדת כשוטרת:

אסור!

תפסיקי!

עוד פעם אחת את עושה את זה ו….

די! אני לא מרשה לך!

והאמת? קצת נמאס לי. וזה גם לא בדיוק עוזר כי הם כאמור, לא מקשיבים לי. וכשאני לא עצבנית ולא כועסת אני עוצרת רגע וחושבת- למה שיקשיבו לי באמת? גם אני לא היתי מקשיבה אם היו צועקים עליי. אם כל הזמן  היו אומרים לי ‘אסור אסור אסור…’

וזה לא שאני לא חושבת שצריך מדי פעם להרים את הקול (או רחמנא לצלן לצעוק) כשהם לא מקשיבים, ואישית אני חושבת שהתנהגות של הילדים היא תוצר ישיר של החינוך של ההורים שלהם. ושהדור שלי מנסים להיות יותר מדי חברים של הילדים ופחות מדי הורים. אבל בכל זאת,

למה הם לא מקשיבים לי?

התשובה פשוטה:

  • כי הם ילדים.
  • כי הם בשלב כזה או אחר של בדיקת גבולות
  • כי הם בודקים עד כמה רחוק הם יכולים ללכת ואני עדיין אקבל ואכיל.
  • כי הם לא מבינים בדיוק מה זה אומר ‘אסור’ ולמה זה ‘אסור’ ומה יקרה אם בכל זאת יעשו את זה.
  • כי הם לא יודעים לדחות סיפוקים.
  • כי הם ילדים. וזה מסכם את כל הסיבות הנ”ל.

אני מודה זה מתסכל. אני רוצה להיות כמו האמא הזו בסרטים שאומרת לילדים שלה בקול תקיף אך נעים שיפסיקו והם יגידו “טוב אמא” ויקשיבו. במציאות זה לא מתנהל ככה. אבל כן התייעצתי עם לא מעט נשות מקצוע בנושא, עם אחיותיי, עם אימהות מנוסות והתחלתי ליישם כמה דברים בבית שבאמת גורמים לשינוי. הילדים התחילו להקשיב לי!

קשה לעמוד מול חיוך של ילד. גם כשכועסים

קשה לעמוד מול חיוך של ילד. גם כשכועסים

 

אז איך גורמים לילדים להקשיב?

  1. מפסיקים לצעוק. ילדים לא אוהבים שצועקים עליהם. ברור שאם הם עשו משהו נוראי אז אני לא חושבת שצריך לדבר איתם ברוך אלא להיות תקיפים אבל כשמבקשים מהם לעשות או לא לעשות משהו אז לא בצעקות. בדיבור.
  2. יורדים לגובה שלהם. הם קטנים. אנחנו גדולים. כשאנחנו מדברים מעליהם זה כמו לתת להם הוראות. זה מקטין. דברו איתם בגובה העיניים שלהם כשהם יכולים להסתכל עליכם ישירות.
  3. שואלים אותם למה. למה הם עשו את מה שעשו. למה היא זרקה את הציור היפה שאח שלה הכין? למה הוא בעט בכדור מעבר לגדר בכוונה? לפעמים הם מחזיקים דברים בפנים והשאלה הפשוטה של ‘למה’ יכולה לתת את התשובה הפשוטה ביותר. וגם אם לא תהיה להם תשובה- השאלה תגרום להם לחשוב למה הם באמת עשו את מה שעשו.
  4. מסבירים להם את המשמעות של מה שהם עשו. “אסור להרוס את הטושים ולא לסגור אותם!” זו לא סיבה מספקת לילד. זו לא סיבה בכלל. אז אסור. תסבירו להם למה. “אסור להרוס את הטושים כי אז לא תוכלו לצייר. ואם לא תסגרו את הפקק אז הם יתייבשו ולא תוכלו להכין ציורים מקסימים שכאלה וחבל.’
  5. נותנים עונשים או התניות ברורות ומיידיות. ותעמדו בהן. אם תאיימו ארבע פעמים שאם לא יירגע תלכו ולא תלכו אז הוא גם לא יירגע בפעם החמישית. מצד שני- אם תענישו בכך ש ‘אם תמשיך להתנהג ככה אז מחר לא נלך לחברים’ הוא לא יזכור עד מחר ולא יבין איך זה קשור למה שקרה אתמול. ההתנייה צריכה להיות מיידית ‘אם אני צריכה להעיר לך עוד פעם אחת אני לא אומרת יותר כלום, לא מגיבה- אנחנו קמים והולכים’. ולקיים. דוגמא נוספת ‘אם לא תתנהגי יפה ותפסיקי לבכות עכשיו אני לא אקנה לך ארטיק’.
  6. סבלנות. אין מה לעשות אנחנו אנשים. ולפעמים אנחנו עייפים, וכועסים ועצבניים ופשוט חסרי סבלנות. תוסיפו לזה ילד משתולל עם בכי לא הגיוני שפשוט לא מקשיב- אנחנו מתעצבנים עוד יותר. ומגיבים בהתאם. אבל תנסו שלא. תנשמו עמוק. ותנסו לא להרים את הקול. זה קשה, אני יודעת. אבל צעקות רק יגבירו את הבכי שיגביר את הצעקות שיגרום להם להמשיך לא להקשיב ורק יתסכל את כולם. איך אנחנו מלמדים אותם- ‘סבלנות ילדים היא מפתח הקסמים’.

אז כמו שציינתי בהתחלה, זה לא קסם. וזה לא שאני מיישמת את כל מה שכתבתי באופן קבוע והילדים מקשיבים לי ואנחנו כמו קטע מסדרת סיטקום אמריקאית. אבל אני בהחלט שמה לב שכשאני יותר רגועה, יותר מקשיבה להם- מדברת אליהם בתקיפות אך נעימות- הם מקשיבים. לפעמים יותר לפעמים פחות אבל ההתנהגות שלהם בהחלט באה כתגובה להתנהגות שלי. לכן אני נושמת עמוק ומנסה ליישם לפחות חלק מהדברים, ככה אני לא שוטרת. אני פשוט אמא. והם ילדים.

כתיבת תגובה

נוני מתחדש ואתם מרוויחים!