אני באה לאסוף את הקטנה מהגן ובגלל שאני גרה קרוב ורק התעוררתי 10 דקות לפני כן, אני באה בפיג’מה ויחפה. הילדים בגן כבר מכירים אותי והם רצים כולם לומר לי שלום, ואז אחת הילדות שואלת אותי “אמא של אחינועם, למה את יחפה?”, ואני עונה לה בצחוק “אמא של אחינועם לא מהווה דוגמה לשום דבר”. בדרך הביתה אני חושבת על מה שאמרתי לאותה ילדה. נכון, אני לא אמא שלה וגם לא הגננת שלה, ואני בטוח לא אמורה להוות דוגמה אישית עבורה. אבל אני כן אמורה להוות דוגמה אישית עבור הבת שלי. לדעתי זה בסדר גמור שאני יחפה ובפיג’מה, אבל מה אני בדיוק משדרת לה כשאני אומרת משפט שכזה?!
אמא היא דוגמה אישית. גם אבא. גם כשאנחנו עייפים, גם כשאנחנו כועסים, או עצבניים, או חסרי כוחות. גם כשעקפו אותנו בתור וגם כשמישהו מצפצף לנו בחוסר סבלנות ברמזור. נכון, אנחנו אנושיים, אבל אנחנו תמיד צריכים לזכור שהילדים שלנו רואים בנו את האנשים שמחליטים ומבינים ויודעים הכי טוב מכולם. הם אפילו מעריצים אותנו בתקופה מסוימת בחייהם. לכן, אנחנו תמיד צריכים לזכור שאנחנו מהווים עבורם דוגמה אישית בכל מה שנעשה.
אז זה בסדר שאני יחפה וזה בסדר שאני עם פיג’מה, אבל מה קורה אם אני רוצה לעשן סיגריה? או לשתות בירה? איפה עובר הגבול בין “לאמא מותר וזה לא בסדר לעשות את זה”, לבין “אני לא אעשה את זה ליד הילדים”? האם אני יכולה להיות אמא שמעשנת ובכל זאת להסביר לילדים שלי שזה לא בריא ולא כדאי לעשן, כשאני בעצמי לא נותנת להם דוגמה אישית?!
ההשפעה המשמעותית ביותר היא דרך דוגמא אישית
קבלת דוגמה אישית מאמא
אם למשל, יש הורים שמאופיינים באימפולסיביות והתפרצויות כעס וצעקות בכל פעם שהילדים מתנהגים באופן שלא מקובל עליהם, אז ייתכן שגם הילדים שלהם יתאפיינו בתגובות דומות של התפרצויות וכעסים לאחר מכן. כשהם יחושו מאוכזבים שלא קיבלו את אשר רצו או כאשר יחוו תסכול כלשהו, סביר להניח שהם יגיבו בצורה אוטומטית מאיך שהם מכירים, כי זו החוויה שלהם בהתנהלות בבית.
כשההורים לומדים להשהות את התגובות האוטומטיות ולהעביר את המסרים שלהם באופן אסרטיבי, רגוע ולאחר מחשבה, ההתפרצויות של הילדים ירדו בהתאם. זה נכון בכל דבר. כשהשפה בבית מעודדת למול ביקורתית, הילד יחקה את השפה מול חבריו ואחיו. כשההורה משתף בקשיים, בפחדים, בחששות ובמקביל ממשיך לעבר מטרותיו תוך התגברות על הפחדים, הוא מעביר מסר שזה לגיטימי ואנושי לפחד ויחד עם זאת גם מעביר מסר שאסור לוותר על המטרות והחלומות שלנו. כשההורה עוסק בפעילות גופנית, כשהוא מגלה הנאה וסקרנות מלמידה, יש לכך השפעה רבה יותר מאשר שיחות על כמה חשובה פעילות גופנית ולמידה. צריך להבין שזה בעייתי לבקש מהילד לשלוט בעצמו ובמקביל לאבד שליטה מולו. לבקש מהילדים לדעת לנהל תקשורת עם חברים ובמקביל לא להצליח לנהל תקשורת עם בן זוג, וכך הלאה…
לעיתים אנו משקיעים הרבה אנרגיות בלחנך את הילדים על ידי אמירות, הטפות, הרצאות, כשבעצם המיקוד רצוי שיהיה בנו – עד כמה אנו משקיעים באיזון שלנו? עד כמה אנחנו מנהלים נכון את האנרגיות שלנו כך שנשמור על הכוחות? עד כמה אנו קשובים לעצמנו ולא למה מצפים מאיתנו? עד כמה אנו מאפשרים לעצמנו להיות אנושיים ולטעות? כאשר המיקוד יהיה בהתפתחות שלנו נגיע לילד ממקום מאוזן יותר, והוא יספוג את הדברים וייקח את מה שרלוונטי לתסריט חייו.
נכתב בשיתוף שיר הולצר בם, מנחת הורים ומאמנת ילדים ונוער.