ביום שישי הקרוב הבן שלי יהיה אבא של שבת. הגננת התקשרה וביקשה ממני להביא 2 חלות ושני בקבוקי מיץ ענבים לקידוש. כששאלתי למה שני בקבוקים, היא אמרה לי שביום ראשון הם עושים הבדלה. ניתקתי את השיחה ברגשות מעורבים. מצד אחד לא ממש אכפת לי שיעשו הבדלה, מצד שני אני תוהה, היכן עובר הגבול שבו הדת נכנסת לחינוך בגנים?

לאחר הקידוש בגן, הילד קיבל הביתה לשבת מזוודה שהכילה פריטים של שבת: כיפה, פמוט, כיסוי לחלות. בנוסף, קיבל קלסר, בו יוכל לכתוב מה עשה במהלך השבת ולשים תמונות, וכן ספר על “אבא של שבת” ופאזל, לפעילות משפחתית. שוב עלו בי רגשות מעורבים. למה לא מספיק פשוט לבקש מאיתנו לכתוב מה עשינו בשבת? למה לא לתת לנו, ההורים, להחליט למה ובאיזה מינון הילד צריך להיחשף בנושא הדת?!

מינון החשיפה של ילדים בגן לדת

בדרך כלל לא אכפת לי. אני מאלה שחושבים שכל עוד אין הפרדה בין דת ומדינה, אז מלמדים על היהדות בגנים ובבתי הספר. אני לשיעורי תנ”ך בחטיבת הביניים ובתיכון התייחסתי כמו לשיעורי היסטוריה. אני שמחה שמדברים על הילדים על השבת ועל החגים, אבל אני מודה שקצת מטריד אותי שהגננת של הבן שלי, שהיא במקרה גם דתייה, והיא בעלת השפעה לא קטנה על הילד שלי ועל שאר הילדים בגן, מעבירה להם קצת יותר מידע ממה שדרוש.

הרי יש שבוע שלם שמלמדים בו על ימי הבריאה, ומבחינת הילדים אין אפשרות אחרת בכלל לבריאת העולם. אם יש הורים שהם פחות דתיים, או לא דתיים בכלל ואפילו אתאיסטים, אני יכולה להבין את הכעס על הדבר. אבל כל עוד זה בתכנית הלימודים וזה בגבול ההיגיון, אני אישית לא מתנגדת. ההתנגדות שלי באה בעקבות מקרים בהם אני מרגישה שהדת נכנסת קצת יותר מדי לתכנית החינוך של ילדים מתחת לגיל 6.

ההשלכות של הסבר על השבת

קצת אחרי תחילת שנת הלימודים, חזר הבן שלי הביתה, וסיפר שהגננת הסבירה להם שבשבת המכוניות נחות ולא נוסעים בהן. אם רוצים, הולכים ברגל לבקר חברים. היא דיברה איתם על החשמל, ועל טלפונים בשבת, אבל מה שנחקק אצלו היה עניין הנסיעה. באותה שבת הוא ממש כעס כשרצינו לנסוע לחברים, והתעקש שמכוניות צריכות לנוח בשבת ושאסור לנהוג בהן – עובדה, הגננת אמרה.

הדת נכנסת לחינוך ילדינו

לא נכחתי שם, ואיני יודעת איך היא בדיוק הסבירה וסיפרה להם על השבת שלה, אבל בתור בעלת השפעה על ילדיי, אני מאמינה שהיא היתה צריכה לשמור את המידע לעצמה.

עם החגים אני דווקא זורמת כי מסורת חשובה לי. אולי אפילו יותר מדת, אבל זו אני. אני אוהבת שהילדים חוזרים הביתה מלאים בהתלהבות ובידע, שרים שירים ומספרים לי על שם מי נקרא החג ולמה חוגגים אותו. בשורה התחתונה, לא שלחתי את הילדים שלי לגן ממלכתי דתי, אלא לגן עירייה רגיל. נכון שאין הפרדה בין דת למדינה, כמו שציינתי, אבל המידע שמועבר לילדים צריך להיות מינימלי ובסיסי בענייני הדת. אחרת, נוצר דיסוננס מאוד גדול בין מה שהגננת, שהילד שלי מאוד מעריך, אומרת, לבין מה שקורה אצלנו בבית. אנחנו לא עושים קידוש, ואנחנו לא עושים הבדלה.

אנחנו כן נוסעים בשבת. אני מאמינה בבריאת העולם כמו שכתוב בתנ”ך, ואבא של הילדים לא מאמין בזה בכלל. ילדים בני 5 לא יודעים לעשות את ההבדל, ולהחליט מה נכון עבורם, ולכן החינוך העיקרי צריך להיות בבית ולא בגן. מי שבסופו של דבר ייתן את רוב המידע לילד מבחינת הדת, הם ההורים, והגננת צריכה לתת את המידע המינימלי בנושא.

הבדלה ביום ראשון היא מיותרת. גם את מזוודת השבת לא אהבתי במיוחד, כי הבן שלי לא רצה להוריד את הכיפה במהלך כל השבת. ואולי להורים אחרים זה לא היה מפריע, אבל לנו זה הפריע. ההחלטה, כפי שציינתי צריכה להיות שלנו ההורים, ולא של הגננת. בטח שלא בנושא רגיש כמו דת.