אני מכינה ארוחת ערב לי ולקטנה שלי, מטגנת ביצה, חותכת ירקות, כשלפתע היא מרימה את החולצה שלה ואומרת לי: “אמא, תראי איזו כרס גדולה יש לי! היא יוצאת לי מהמכנסיים!”, כמעט ונשמטה לי המחבת מהיד. מיד ירדתי לגובה שלה, חיבקתי אותה חזק הסתכלתי עליה ואמרתי לה ” אין לך כרס. יש לך בטן קטנה ומקסימה.” הרמתי את החולצה שלי, הראיתי לה את הבטן שלי ואמרתי: “תראי את הבטן שלי, גם היא יוצאת לי מהמכנסיים. ככה זה בטן”. לאחר מכן הסברתי לה כמה חשוב לאכול ולא להישאר רעבה, ואז ישבנו לאכול את ארוחת הערב ביחד.

אני לא חושבת שהיא באמת מבינה את מה שהיא אמרה, והיא בטח שמעה או ראתה אחרות עושות את זה (בטח לא אותי, אני בהחלט מדברת על המשקל שלי ועל המראה החיצוני שלי, אבל לא לידה). חשוב לי להבהיר לה כבר מעכשיו שזה לא עניין אצלי בבית. אצלי כשרעבים – אוכלים. לא טורפים, לא זוללים, לא מרעיבים, אוכלים.

לא לעשות עניין מאוכל

סוגיית המשקל אצל ילדים ופעוטות

כמו כל דבר בחינוך הילדים שלי, אני מסבירה ונותנת להם תמיד דוגמה אישית. רק ככה הם יבינו, ויראו אותי, ואף יחקו את ההתנהגות שלי. לא ישנה מה אומר להם, אם אנהג אחרת. נכון, פעם הייתי שותה רק דיאט קולה ומשקאות ממותקים, אוכלת בעמידה, ומדברת המון על המשקל שלי. זה לא קורה יותר, הפסקתי עם זה מהרגע שהם התחילו להבין.

אני הבטחתי לעצמי שאוכל לא יהיה נושא מרכזי בבית. התחלתי לשתות יותר מים, לשבת עם הילדים לארוחות מסודרות, ולהגיש ארוחות מסודרות. אני כן נותנת חטיפים או עוגיות וממתקים, אבל הכל במידה והכל בצורה מבוקרת. אצלי אוכלים בוקר, צהריים וערב.

יש מצבים שהילדה לא רעבה. זה קורה. במקרה, היא גם לא אכלנית גדולה וזה בסדר. אני לא נלחצת, ובטח שלא מכריחה אותה לאכול. אם אכריח, היא תקשר אוכל למשהו שלילי. כל עוד היא חייכנית ובריאה, ומתפתחת כמו שצריך, אני יודעת שאין לי מה לדאוג. יתר על כך, אני דואגת להסביר לה שחשוב לאכול בשביל שיהיו לה כוחות ובשביל שתגדל. אני גם לוקחת אותה איתי לקניות, שתבחר בעצמה מה שהיא הכי אוהבת. לאחר מכן אני דואגת להכין לה את זה, בשביל שתאכל את מה שהיא בעצמה בחרה.

סוגיית המשקל בדימוי העצמי של הילד

אני יודעת שכרגע, כשהיא עוד בגן, המצב עוד קל יחסית. כשהיא תגיע לבית הספר ותיחשף יותר ויותר לעניין דימוי עצמי, השמנה ומשקל גוף מצד הסביבה, אז יהיה לי יותר קשה להתמודד. אבל אני גם יודעת שהכל מתחיל בבית. יש השפעה חיצונית ויש גורמים מסביב, אבל אני מאמינה שכל עוד יש תמיכה, הבנה וקבלה בבית, והחינוך הוא חזק ואיתן, הילדים יגדלו עם ערכים נכונים ומחונכים. כך אני גדלתי, וכך אני מגדלת את ילדיי.

ולא, אני לא תמימה ולא עיוורת. ברור לי שבגיל ההתבגרות היא תביט לא מעט במראה, ולא תהיה מרוצה מאיך שהיא נראית. לחילופין, ייתכן שבחור יעיר לה הערה על המשקל שלה או על הגוף שלה והיא תיעלב. מי מאיתנו בגיל ההתבגרות לא חלמה להיות יותר רזה/גבוה/יפה וכן הלאה?! מתפקידי, כאמא, להשגיח על הילדה בשמונה עיניים, ותמיד לוודא שהיא אוכלת ושהיא בריאה, ושהכל בסדר איתה. במקביל, להילחם בהשפעות השליליות מבחוץ, ולהדוף אותם. ברור לי שזה לא יהיה קל, אבל להיות הורה זה לא קל.

גם אני, היום, אחרי גיל 30 ועם שני ילדים, עוד מוצאת את עצמי מתבאסת מול המראה. אנו ההורים, לעומת המתגברים, כבר יודעים לחשוב בהיגיון. אני יודעת שאם אני רוצה להרזות או לרדת במשקל (ואני לא מדברת על להרעיב את עצמי, אלא, לייצב את המשקל בהתאם לגובה שלי ולא יותר מכך), אני צריכה לאכול בריא ומאוזן, לעשות ספורט ולהקפיד. לא להרעיב את עצמי.

אני יודעת שבדור האינסטנט שגדל פה, כולן רוצות כאן ועכשיו. אבל אני אטפטף לה, בעצם אני מטפטפת לה כבר מעכשיו, ששום דבר לא מגיע בלי עבודה קשה. אם כשהיא תגדל, היא תרצה לשמור על הגזרה, אעודד אותה לאכול נכון ולהתעמל. אבל בגיל גן היא לא צריכה לחשוב על הדברים הללו. בגיל הזה, זה התפקיד שלי לדאוג שהיא אוכלת, להסביר לה שיופי חיצוני אמנם חשוב אבל הוא לא הדבר הכי חשוב, ושמה שהכי חשוב עכשיו זה שהיא תאכל ותהיה בריאה. בריאה ושמחה. זה בא ביחד.