אני הייתי ילדה לא רגועה בכלל. לא ישבתי שניה אחת בשקט. לא הייתי רגע אחד בשקט. אם אני מסתכלת אחורה, עכשיו בתור אמא בעצמי, אפשר לומר שהיתי ילדה די מעצבנת. היה לי גם אח קטן שהלך אחריי לכל מקום ועשה אחריי הכל, כמו קוף אחרי בן אדם, כך שאני רק יכולה לדמיין כמה אמא שלי השתגעה ממני. לא הייתי מופרעת, אבל הייתי תזזיתית ופה ושם הימרתי את פיהם, או התנהגתי לא יפה, או השתוללתי…
להרים יד על הילדים, היא לא הדרך!
התגובות של ההורים שלי היו בדרך כלל הרמת קול, עונש, ולפעמים מכה. לא מכות חזקות, חלילה לא הרביצו, אבל פליק פה פליק שם. וזה היה בסדר. זה היה מקובל. כאשר ילד התנהג לא יפה, היו תופסים אותו חזק ביד ומדברים איתו. אם ילד היה משתולל או מעיף משהו, אז הוא היה מקבל פליק על היד או על הטוסיק בתמורה. אני לא מדברת על הורים מכים, אלא כתגובה למעשה, ולא דבר שבנורמה.
להרים יד על הילדים או לא?
היום אני אמא לשניים בעצמי. שני ילדים תזזיתיים במיוחד שמזכירים לי אותי כילדה, עם כל הדברים הטובים ועם אלה הקצת פחות… ומה לעשות, לפעמים הם משגעים אותי. אין הורה שלא מכיר את התחושה הזו של אפיסת כוחות, שבא לך פשוט לצרוח ‘דיייייי’, ולרצות רק שכולם ירגעו וישתתקו. אבל זה לא קורה. וגם לא יקרה. לכן הצרחה הזו, מעבר ללשחרר קיטור רגעי, לא תעזור בכלום.
כשאני כועסת או מתעצבנת על הילדים שלי, אני מודה שלפעמים בא לי לתת להם פליק, לא להרביץ, אבל להזיז את היד. או לתפוס אותם ולהעמיד אותם במקום, כמו שעשו לי בתור ילדה. אבל אני לא עושה את זה. ולא כי אני חושבת שההורים שלי היו לא בסדר, אלא פשוט כי אני חושבת שבמצב שלי היום כאמא, ובמצב שלנו היום כהורים, למדנו והשכלנו. הבנו שבתור הורים לא צריך להראות עליונות ושליטה, אלא אסרטיביות. אני האמא ואני מחליטה, אבל אין לי צורך להרים יד בשביל להוכיח זאת. מה גם שכך אלמד אותם שאלימות היא פתרון, והיא לא! ילדים לא יודעים לעשות את ההבדל, והם ירביצו בגן כי זה בסדר, כי גם אמא הרביצה… ומה ההבדל בין סטירה לפליק קטן? אין ממש הבדל.
אני מודה שלפעמים אני מרימה את הקול כי לפעמים נשבר לי, וכל הורה יוכל להזדהות עם זה, ואז אני צועקת. לעיתים רחוקות זה עוזר. זה בעיקר מעצבן עוד יותר את כולם כי הם מתעצבנים שאני צועקת, ועושים לי דווקא. ואז אני מתעצבנת שלמרות שצעקתי הילדים לא מקשיבים. חוץ מלהוציא עצבים מה זה עזר לי שצעקתי?! זה לא. בדיוק כמו שזה לא יעזור אם אני ארים עליהם יד. הם עלולים לפרש את הצעקות שלי כדרך לגיטימית לתקשורת. והיא ממש לא כזו.
כאשר הילדים מעצבנים ממש
כאשר הילדים מעצבנים, אני עושה מספר פעולות פשוטות:
- קודם כל נושמת ונרגעת. אפילו אם זה מצריך להתרחק מהם לכמה רגעים.
- יורדת לגובה שלהם. אני מחזיקה אותם מולי, לא עליי כי זו לא שעת פינוק, ולא בכח כי אני לא משתמשת באלימות, ומסבירה להם מה הם עשו ולמה אני עכשיו כועסת.
- אני נותנת להם שתי אפשרויות: או שימשיכו ככה ואז מחליטה על עונש הגיוני ובר ביצוע, או שירגעו ונמשיך לעשות את מה שעשינו לפני כן.
קורה שאני צועקת או ממש מתעצבנת, ואז אני מעירה את תשומת לבם ובכך גם מעירה את תשומת ליבי לעניין. “אתה שם לב שכבר הערתי לך פעמיים ועכשיו אני מרימה את הקול, ואתה עדיין לא מקשיב…?”. מפה בדרך כלל מתפתחת שיחה של כמה זה לא נעים לי להרים את הקול, אבל גם לא נעים לי שהוא לא מקשיב, ואני שואלת אותו ואותה שאלות כמו “זה נחמד שאמא צועקת?”. כשהוא כמובן עונה ‘לא’, אז אני מעבירה לו את האחריות ‘אז מה היית צריך לעשות כשביקשתי ממך לאסוף את כל הצעצועים שפיזרת…?’, ותוך כדי שיחה כולם נרגעים.
אם יצא שממש צעקתי, בין אם בצדק ובין אם לא, אני נרגעת ומתנצלת. מסבירה להם שכעסתי ממש, וזה עדיין לא בסדר לצעוק, אבל קורה שלפעמים אנשים טועים או מתעצבנים וצועקים, וזה קורה. אם יודעים להירגע ולהתנצל, ויודעים שלצעוק זו לא הדרך, אז הכל בסדר. כל עוד צעקות הן לא דרך יומית לתקשר, וקורות רק מדי פעם, אני יודעת שאני בדרך הנכונה. את הידיים אני משאירה לחיבוקים. והרבה.