כמה מאיתנו בטוחות במאה אחוז בכישורי האימהות שלהן? כמה מאיתנו חושבות שהן היו יכולות להיות אמהות יותר טובות? כמה לוקחות על עצמן כל אשמה, של כל דבר שקורה עם הילד? וכמה מאיתנו סוחבות את כל העול רק על עצמן? כמה מאיתנו משוות את עצמינו, ואת הדרך בה אנחנו מגדלות את ילדינו, לחברות שלנו, לאחותנו הגדולה? רוצות להיות אמהות כמו שאמא שלנו היתה, או נשבעות שלעולם אבל לעולם לא נחזור על הטעויות שהיא עשתה? אני אענה לכן כמה – כולנו!

להיות אמא יותר טובה

אין אחת שתקום על רגלייה ותודה – “אני אמא מספיק טובה“. נכון, מדברים על זה בקורסים של מנחות אימהות למיניהן, וכשאת שם את חושבת לעצמך “ואוו, יש כל כך הרבה אמהות כמוני!”. אבל ביום יום שלך הן לא שם. רק את עם עצמך, משווה את עצמך לכל העולם. אני החלטתי, כבר כשהייתי בהריון עם הבכור שלי, שאני לא אשאב לשם. כן, לפעמים אני מרגישה קצת לא במקום כשאני האמא היחידה שלא הלבישה את הבן שלה בחולצה לבנה, למרות ששלחו על זה גם הודעה וגם מייל. בנוסף על כך, אני מעדיפה לעבוד דרך הנייד, מאשר לשבת עם שאר האימהות במסיבת יום הולדת של הגן.

להיות אמהות טובות מספיק

אבל אלו לא הדברים שמגדירים אותי בתור אמא. גם לא גודל המתנה שאקנה לילדים ליומולדת, וכמות השעות שאבלה איתם בפארק. אני לא מודדת את עצמי לפי מספר הסיפורים שאני קוראת להם לפני השינה ואם הבאתי אותם לגן בזמן או באיחור. עם השנים גם למדתי לא לראות את הפרצופים של האימהות האחרות כשאני באה בפיג’מה ושעה אחרי הזמן. למה בעצם? כי אני יודעת שאני אמא מספיק טובה.

כן, אני מרימה את הקול לפעמים, ואפילו לעיתים כועסת מאוד על הקטנים. אני נותנת עונשים לילדים כשצריך ומעמידה במקום. כי אמא היא לא חברה, אמא צריכה לגדל את הילדים, ולחנך אותם. אני עושה את זה הכי טוב שאני יכולה, מספיק טוב. אולי החוקים שלי נראים לאימהות אחרות מיותרים או נוקשים. אפילו לאחותי חלק מן החוקים שאני מנהיגה בבית נראים קצת מוזרים. אך, כשאנחנו היינו ילדות, בבית שלנו בין 2 ל-4 בצהריים אמא נחה. כל שימוש בטלפון או אירוח חברים היה אסור בזמן הזה. היינו צריכים לשחק אחת עם השנייה, לשחק לבד, לראות טלוויזיה, או לעשות שיעורים.

להיות האמא שבחרתי לעצמי ולילדיי

בתור אמא אני מנהיגה את אותו חוק בבית שלי, ואחותי בהלם ממני, כי זה אחד החוקים שהיא הכי שנאה בתור ילדה. אבל ככה זה, כל אמא מחליטה בשביל עצמה ובשביל הילדים שלה. אני לא אמא של משחקים, פאזלים, לגו וכדומה. אין לי את הסבלנות. אני לא אמא של גן שעשועים, כי אני תמיד מפחדת שהם יפלו. אני לא אמא של בריכה, אני שונאת את ההמולה, ושצריך לשים כובע ים. אבל אני בהחלט אמא של סיפורים עם המחשות, כמו הצגה אמיתית, אני אמא של ים בשבת בבוקר, אני אמא של לאפות ביחד עוגיות מכל הסוגים סתם כי לא ידענו מה יותר בא לנו בדיוק עכשיו לאכול… ואני אמא של חיבוקים ונשיקות עד אינסוף.

אני אמא שכל יום אומרת להם כמה אני אוהבת אותם, ולא משנה אם כעסתי, או צעקתי, או הענשתי. לא משנה אם הם התנהגו לא יפה, או שאני הוצאתי עליהם עצבים (קורה לכולנו לעיתים). אני אדאג שהם תמיד תמיד ילכו לישון בהרגשה שאני אוהבת אותם הכי בעולם. ואני? אחשוב קצת על היום שעבר, איך התנהלתי איתם, איך הם התנהלו מולי ואני מולם. לא אכעס על עצמי, אך בהחלט אפיק לקחים. אשפר את האמא שאני מידי יום, ואגיד לעצמי כל יום ואתכוון לזה “אני אמא מספיק טובה!”, עבורם ועבור עצמי.