בשבוע שעבר קיבלנו מכתב הרשמה לכיתה א’. כן, אי אפשר להתחמק מזה לעוד הרבה זמן, הבן הבכור שלי אוטוטו בן שש ומתקרב בצעדי ענק לשמוע את המשפט האלמותי “שלום כיתה א’”. משנה הבאה אין יותר גן, יש כיתה. אני לא בטוחה מי מתרגש יותר, אני או הוא. מה שבטוח זה, שכמו כמעט כל דבר בילדות…

אנחנו כבר רגילים שכל החגים היהודיים סובבים קודם כל סביב אוכל, ולכל חג יש את המאכלים המסורתיים שלו. בתור מבוגרים, לפעמים אנחנו שוכחים את מהות החג ואת הכיף שבו. כאשר החג מתקרב, אנו מתעסקים בעיקר ב”איפה מתארחים הפעם?”, “אצל אמא שלך או אצל אמא שלי?”, או ברשימת המצרכים שצריך לרכוש מהסופר. לאחר החג, אנחנו לא מתענגים…

כהורים, אנחנו דואגים לילדים שלנו יומם וליל. 24/7 אנחנו חושבים עליהם, דואגים להם ורק רוצים בטובתם. אנחנו נעשה הכל על מנת להגן עליהם ולשמור עליהם מפני כל רע, גם אם לפעמים זה אומר לשקר לילד פה ושם שקר לבן, או להסתיר מפניו את האמת. כשהם תינוקות זה אולי הדבר הטוב ביותר עבורם. אבל כשהם גדלים והופכים…

פחדים של ילדים לרוב עוברים עם השנים כחלק מתהליך ההתבגרות, או שלומדים להתמודד איתם ולחיות איתם בשלום. בתור ילדה אני פחדתי מגבהים, וקצת מהחושך. למען האמת, מהחושך אני פוחדת עד היום, וגם פחד גבהים עוד קיים אצלי. ככל הנראה ההורים שלי לא עשו מזה עניין גדול כשאני הייתי ילדה, או שפשוט הם לא התייחסו לזה יותר…